חוג רעיוני

על דתיים וחילוניים - על דת ומדינה

דת ומדינה – 10/05/1992

בחודשים הראשונים של שנת 1990 חוותה מדינת ישראל משבר פוליטי שהתבטא בין השאר בהקמת "התנועה לשינוי שיטת המימשל" ובניסיונות של כל גוש למשוך את האוכלוסייה החרדית לתמוך בו להקמת הממשלה. בחודש יוני 1992 נערכו הבחירות לכנסת ה-13 והתקופה שלפניה התאפיינה בהעלאת נושאים רבים על סדר היום הציבורי , בין השאר נושאים אשר גרמו להקצנת ההתבטאויות והמאבקים בתוך החברה. אחד מן הנושאים היה "יחסי דת ומדינה".

עד אמצע שנות ה-80 (של המאה ה-20) הציבור הדתי לא היה מזוהה פוליטית עם ימין או שמאל. החרדים זוהו כגוש עם אינטרסים מוגדרים להשגת הטבות לציבור בוחריהם. כאשר הרוב החילוני חשב כי החרדים משיגים מעבר לכוחם באוכלוסייה , כולל בתחום הכלכלי-פוליטי וכולל כפייה של אורחות חיים. אולם מאמצע שנות ה-80 הציבור הדתי , ואפילו החרדי , החל להיות מזוהה יותר עם מחנה הימין ואף הפך אקטיביסטי. הציבור החילוני , ובעיקר מחנה השמאל , החל לראות ציבור זה כשייך לגוש הימין ולא רק גוש אשר מטרתו להשיג הטבות. מ-2 סיבות אלו החלה התקוממות של אנשי שמאל ושל ציבור חילוני כנגד האוכלוסייה הדתית , ובעיקר החרדית.

הפתרון אותו מציעה לאו"ר הוא הכרעת שאלות דתיות במשאל-עם , ארצי או מקומי , וזאת כדרך להוצאת נושאי דת מתוך המערכת הפוליטית.  (הפרדת הדת מהפוליטיקה). לכך יהיו 3 יתרונות :
1. שחרור הציבור החילוני מכפייה.
2. שחרור היהדות מהכתמים שדבקו בה בתוך המערכת הפוליטית.
3. רעיון חינוכי – דיון בציבור (מקומי או ארצי) בשאלות דתיות תוך התמודדות של כל יחיד ומשפחה עם זהותם היהודית. זהו תמצית של רעיון האחריות והבחירה.  

אחד הפרקים החשובים ביחסי דת ומדינה בישראל נוגע לשאלת גיוס בני הישיבות לצה"ל. זוהי שאלה הנוגעת ליחסי רוב ומיעוט ולכן אין לה מקום במשאל-עם. הכרעה בנושא זה , שהוא בבחינת "ייהרג ובל יעבור" עבור אחת הקבוצות , עלול להביא למלחמת אחים. לכן, בנושא זה צריכה להיות הכרעה פוליטית שתביא לצמצום הבעיה.
מדינת ישראל צריכה להיות "מדינה יהודית" אולם בהגדרה זו יש סתירות פנימיות וקשה להגיע להסכמות. לכן קבעה תנועת לאו"ר "כללי משחק" , בין השאר "משאל עם" שיש לו אופי צודק יותר מאשר "קנוניה פוליטית"  וסחטנות  בהליכי החקיקה של הכנסת.

מעורבות פוליטית במינויים מקצועיים

פרשת שחל – זווילי - טרנר – 21/02/1993

בשנת 1990 , בשיאו של המשבר הפוליטי במדינת ישראל , החלו להתפרסם בעיתונות כתבות על מעורבותו בפלילים של שר הפנים מטעם מפלגת ש"ס , אריה דרעי. המשטרה תפסה מסמכים במשרד הפנים. החלה חקירה משטרתית בה ניצל אריה  דרעי את "זכות השתיקה".
בעקבות תוצאות  הבחירות של שנת 1992 , הוקמה ממשלה חדשה בראשות יצחק רבין. ש"ס הצטרפה לקואליציה ודרעי המשיך לכהן כשר הפנים למרות החקירות שהמשיכו להתנהל נגדו.
בחודש פברואר 1993 התפרסמו ידיעות בתקשורת כי מזכ"ל מפלגת העבודה , ניסים זווילי , נפגש עם מפכ"ל המשטרה , יעקב טרנר , והציע לו להתמודד בבחירות לראשות עיריית תל-אביב (שאמורות להיות בחודש נובמבר 1993) מטעם מפלגת העבודה. בתאריך 15/02/1993 הודיע שר המשטרה , משה שחל , איש מפלגת העבודה , למפכ"ל יעקב טרנר כי עליו לסיים את תפקידו לאלתר היות והפך 'מפכ"ל פוליטי'. טרנר טען כי שחל מבקש להפטר ממנו כי סרב לבקשתו המפורשת להחליף את צוות החקירה בפרשת אריה דרעי.

פרשה זו עוסקת למעשה ביחסים בין המערכת הפוליטית למערכות המקצועיות. קיימות מספר מערכות מקצועיות שקבעו לעצמן גם מערכות של ערכים וכללי התנהגות (אתיקה) בנוסף לנושאים המקצועיים , למשל רופאים , עורכי-דין , צבא , משטרה וכדומה. היעילות של מערכות אלו נמדדת בקידום חבריהן עפ"י נאמנותם לכללים ולנורמות של המערכת. התערבות פוליטיקאים משבשת למעשה את המערכת. השאלה הנשאלת האם שר יכול / רשאי למנות ולפטר פונקציה מקצועית ?
יש מדינות בהן מינוי תפקידים ברמה מסויימת נתון בידי ועדה הכוללת מומחים. המערכת הפוליטית שואפת להגן על האינטרסים שלה ובמעשיה גורמת להרס הנורמות בתוך המערכת המקצועית , עליה היא מופקדת. הדבר בולט במיוחד בגיוס קצינים בכירים למערכת הפוליטית. מתקבל לעיתים הרושם כי אין דעה ביטחונית-מקצועית אלא דעה התלויה בעמדה פוליטית. לכן נוצר החשש כי גם המינויים , לעיתים בתפקידים רגישים , עלולים להיות משיקולים פוליטיים (לעיתים חמור מכך – משיקולים של פרוטקציה ומינוי מקורבים) מאשר מינויים מקצועיים.

איך לבחור ראש ממשלה ?

החוק לבחירה ישירה של ראש ממשלה – 18/12/1994

בחודשים הראשונים של שנת 1990 חוותה מדינת ישראל משבר פוליטי שהתבטא בין השאר בהצעות לשינוי שיטת המשטר הכוללת בין היתר הנהגת בחירה ישירה של ראש הממשלה. החוק שהתקבל קבע שבנוסף לבחירות לכנסת  , שבהן הצביעו הבוחרים בעד מפלגה שתיוצג בכנסת לפי שיטת הבחירות היחסית, יצביעו הבוחרים בפתק נוסף (צהוב) עבור מועמד לראש הממשלה. בנוסף – הורחבו בחוק סמכויותיו של ראש הממשלה במספר תחומים. בשיטה זו התקיימו בחירות בשנים 1996 (בנימין נתניהו) ובשנת 1999 (אהוד ברק). כמו כן נערכו בחירות מיוחדות רק לראשות הממשלה בשנת 2001 (אריאל שרון). התוצאות במערכות הבחירות הביאו שראש הממשלה מצא עצמו עומד בראש מפלגה שאינה גדולה , נאלץ להרכיב קואליציה עם מספר רב של מפלגות קטנות ואיבד למעשה מכוחו , מצב הפוך למטרתם של יוזמי החוק. בשנת 2001 בוטל החוק.

במערכת הבחירות לכנסת ה-13 (23/06/1992) עמד יצחק רבין בראשות מפלגת העבודה, שתמכה בחוק הבחירה הישירה. על אף שהחוק טרם חל בבחירות אלה, התגלו כבר אז מרכיבים אישיים במערכת הבחירות, כשהמפלגה ביססה את תעמולת הבחירות שלה על דמותו עם הסיסמה "ישראל מחכה רבין". מפלגת העבודה זכתה בבחירות אלה ורבין נבחר להרכיב את הממשלה. הממשלה הורכבה מנציגי מספר מפלגות , כולל חרדים ומר"צ וחברי כנסת שהתפצלו ממפלגת "צומת". פיצול זה חייב מספר רב של שרים וסגני שרים , דבר שהיקשה על תפקוד הממשלה.
מצב הקואליציה מביא להרהורי כפירה על החוק (אף על פי שטרם יושם) דווקא מצד התומכים לשעבר. המצב הפוליטי מתאים למצב אשר צפוי לאחר יישום החוק. הציבור האמין כי החוק יביא לבחירת ראש ממשלה תקיף שאינו זקוק לאמון מתמיד של הכנסת. לרבין יש "רוב חוסם" המבטיח לו שליטה. אולם התוצאה – זלזול מתמיד במתנגדיו עם סימני עריצות. היו גם שהאמינו כי הבחירה הישירה תמנע סחיטה על ידי המפלגות הקטנות (בעיקר – החרדיות). כיום , לדוגמא , מפלגת ש"ס אינה בקואליציה (פרשו ב-09/1993 בעקבות הסכמי אוסלו) ולמרות זאת המפלגה בשיא כוחה ומצליחה לסחוט את ראש הממשלה. בימים אלו עולה הרעיון להשהות את הפעלת החוק ל-5 שנים. היות ולא בוחנים חלופות יש רצון לחזור למצב הקודם. אולם הבעיה אינה בחוק עצמו. הבעיה היא מערכתית – מבנה המשטר. על כך לתנועת לאו"ר יש הצעה מפורטת.

מהו השלום של "מחנה השלום" ?

דת השלום – 18/12/1994

בשנת 1993 נחתם באוסלו הסכם בין ממשלת ישראל , בראשותו של יצחק רבין , לבין  הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף), בראשותו של יאסר ערפאת , כחלק מתהליך השלום בין ישראל לפלסטינים. ההסכם נועד לסלול הדרך להסכמים נוספים שמטרתם להביא לפתרון קבע את מכלול הסוגיות התלויות ועומדות בסכסוך הישראלי-פלסטיני. בחודש מאי 1993 , כחלק מסדרת ההסכמים , נסוג צה"ל מעזה ויריחו. מדינת ישראל אפשרה את חזרתו של יאסר ערפאת לשטחים, מתוקף היותו מנהיגם הרשמי של הפלסטינים. ערפאת לא הצליח להשליט את שלטונו באזור. הפלגים הקיצוניים בקרב הפלסטינים התנגדו לו ולהסכמי אוסלו, התנגדותם התבטאה בהחרפת פיגועי הטרור. החל מאוקטובר 1994 הוביל החמאס גל של  טרור ופיגועי התאבדות נגד ישראל.

למחנה השלום אין השלום "ערך אסטרטגי" או "תהליך" העומד לבחינה אלא הפך "דת". כלומר, למרות שההנחות העומדות מאחורי ההסכם מתבדות – הם ממשיכים להאמין בדרך. מפלגת העבודה , אשר בתקופת בחירות 1992 עשתה הפרדה בין התנחלות ביטחונית ופוליטית , תימרנה עצמה למצב שאין ממנו חזרה ואיבדה את עקרונותיה , זאת בגלל דבקותה ב"דת השלום". העובדות הפכו חשובות רק אם הן תומכות באמונה כי זו הדרך. מחנה השלום שם את האינטרס שלו מעל אינטרס השלום ואינו מוכן להודות בקריסת ההיפותזה שלו , משום שאז יפסיד את השלטון.

על טרור , פוליטיקה ודמוקרטיה

הפיגוע בצומת השרון (בית ליד) – 22/01/1995

ביום ראשון , 22/01/1995 , התרחש פיגוע התאבדות כפול בצומת בית-ליד. מחבל מתאבד , לבוש מדי צה"ל , פוצץ עצמו בתוך קבוצת חיילים שעמדה במסוף האוטובוסים בצומת. תוך כדי הטיפול בפצועים , פוצץ עצמו מחבל מתאבד שני. בפיגוע נהרגו 21 חיילים ואזרח.

שמעון פרס , המכהן בממשלת רבין בתפקיד שר בטחון , הכריז כי מדובר בבעיה מבצעית ולא פוליטית. כלומר , נכשלנו במניעת הטרור. זהו עיוורון מוחלט לגבי משמעות פעולת טרור. מיעוטים קיצוניים הם אלו הקובעים לעיתים את מהלך ההיסטוריה וגם האיסלאם הקיצוני יוכל להכתיב את יחסינו עם העולם הערבי. אם לא תמצא דרך לעצור את הטרור – פוחתים הסיכויים להסדר המבוסס על הסכמה והבנה. לא תעזור הסברה משום שהאזרחים יתפסו בתודעתם את הערבים כרוצחים. המשך הטרור יחייב נקיטת צעדים אשר נתפסים שאינם הולמים מדינה דמוקרטית ונוגדים את הערכים עליהם חונכנו (למשל , הגלייה , לפרק זמן ממושך , של חמולות וישובים מהם מחבלים). אולם השאלה של "חיים" תדחק הצידה את עקרונות הדמוקרטיה. התחלת הפעולות תמיד ברורה אולם עלול להיווצר סחף והמדינה תאבד את אופייה הדמוקרטי. 

האם הליכוד הוא החלופה לממשלת רבין ?

תיפקוד ממשלת רבין – 22/01/1995

ממשלת ישראל בראשות יצחק רבין שהוקמה ביולי 1992 הורכבה מקואליציה של מפלגות העבודה , מרצ וש"ס ותמיכה מבחוץ (אי-התנגדות) של חד"ש והמפלגות הערביות. ההסכמה העיקרית בין השותפות הייתה בנושא הסכמי השלום ועניינים חברתיים. אולם מחלוקות בנושאי דת-מדינה , בעיקר בין מרצ לש"ס , גרמו לסכסוכים בתוך הממשלה ולהחלפת מספר שרים. בשנת 1994 חל מהפך בהסתדרות הכללית ומפלגת העבודה איבדה את השליטה בה לטובת סיעתו של חיים רמון. עד סוף שנת 1994 הושקעו כספים רבים בחינוך , בריאות , רווחה ותשתיות. אולם ההתנגדות הציבורית העיקרית לממשלה נבעה מהסכמי אוסלו בין ישראל לפלשתינאים.

ממשלת רבין מתנהגת כמו ממשלת שמיר בימיה האחרונים וטוענים כי העם לא מבין את הישגי הממשלה. לכן מחפשים "מסבירים". כמו בזמן ממשלת בגין , השרים מתלכדים סביב ראש הממשלה , למרות שלא תמיד תומכים במהלכיו , כי יודעים שנפילתו היא נפילת הממשלה כולה. במפלגת העבודה , כמו בליכוד בזמנו , שולטת קבוצה אידיאולוגית קטנה. אולם העם בחר בפלגה זו לא בגלל רעיונות השלום או ארץ-ישראל השלמה , אלא בגלל מחדלי הממשלה הקודמת. אנשים רבים מרגישים כי מה שקורה במדינה , בנושאי חוץ ובטחון , הוא שגיאה ומחדל ולא זו הדרך לשמה הם בחרו במפלגה. אולם הקבוצה האידיאולוגית מובילה לפתרון שהיא רוצה בלא להתחשב בדעת הציבור ובלא לגבש מדיניות לאומית אשר תבטא הסכמה רחבה בעם.
גם לליכוד אין תשובה טובה יותר : לא מנהיגות , לא תכניות ולא ליכוד פנימי. הם מדגישים בעיקר את שלילת דרכה של מפלגת העבודה. גם הפריימריז לא הביאו אנשים חדשים לפוליטיקה אלא , בעיקר , חידדו מאבק בין כוחות קיימים ואנשים קודמו במפלגות בגלל תככים וקנוניות.

לאו"ר הבינה את הבעיה של מבנה המשטר , תפקידיו , אחריותו ויחסיו עם הציבור כבר לפני 15 שנה ולכן הצענו תכנית הכוללת תיקון הסדרים הפוליטיים , המינהליים והחברתיים. אולם הציבור , למרות שיש הבנה בצורך בשינויים המבניים העמוקים , הוא אפאטי ואינו מאמין בשינוי. לכן קשה לנו לגייס כיום אנשים לדרך חדשה.