מנין באו הרעות הללו לחברה הישראלית ?
סיבות רבות חברו להתפשטות נגעים אלה. הראשונה – האשליות.
פעם ידענו שאנו עם קטן הנאבק על קיומו. לאחר "מלחמת ששת הימים" התחלנו לשגות בחלומות: חלום ארץ ישראל השלמה וחלום השלום, והכל מיד - עכשיו. שני החלומות קרעו אותנו, הולידו שנאה ומחלוקת והסתירו מאיתנו את התהליכים השליליים הפנימיים שהלכו והעמיקו, ואלה היו רבים.
התרבות הפוליטית בישראל הושפעה ממסורת ה"ביצועיזם" הישראלי ההיסטורי. לכן טווח מבטה קצר, היא מחפשת הישגים מיידים, בועטת בכללים ועקרונות וממציאה פתרונות בעת צרה עוד לפני שהגדירה את הבעיות.
לשלטון בישראל כוח כלכלי רב ויכולת לחלק כסף ומשרות, אך נטייה לזלזל בכללים ובנורמות של מנהל תקין. לכן הדגש במאבק הפוליטי עבר מהתמודדות רעיונית ומנהיגותית למאבק על משרות וכסף, מאבק אכזרי וחסר מעצורים. במאבק זה מצליחים ומתקדמים בדרך כלל אלה שכוחם בתככים וקנוניות יותר מאלה המצטיינים בידע או כשרון. כך הולכת ופוחתת רמת המנהיגות.
בהעדר כללים ונורמות ערכיות, גם המאבק בין כוחות אידיאולוגיים הוא חסר מעצורים. מי שזוכה בשלטון, משתמש בו להשגת מטרותיו ללא מגבלות. החלטות לאומיות גורליות מתקבלות ברוב זעום, אם צריך קונים קולות ולא מהססים לדרוס את המיעוט.
התפישה ה"ממלכתית" עיצבה את חיינו בראשית ימיה של המדינה: המדינה בנתה בתי ספר, שילמה משכורת למורים, קבעה את תכנית הלימודים, מימנה תאטרונים, אגודות ספורט , בתי כנסת והייתה מעורבת באופן ישיר בהקמת מפעלי תעסוקה. בתחילה הדבר היה מוצדק ואולי הכרחי, אך הזמנים השתנו. עתה נשארנו בלי האחריות לחינוך ילדינו ועם פקידים המחליטים מהי תרבותנו, אף כי מילוי תפקידים אלה הוא חובה וכבוד לאזרח, למשפחה ולקהילה.
אולם, לא זו בלבד שוויתרנו על הזכות לחנך את ילדינו ולבחור את תרבותנו. באותה עת גם השלמנו עם השחתת החברה שלנו. רבים בתוכנו, יחידים וקבוצות, למדו עד מהרה שבזירה הפוליטית אפשר להשיג כסף קל ושהתמיכה של המדינה יכולה להיות תחליף לפרנסה ועבודה, צריך רק לדעת ללחוץ, לשבות ולשלוח לכנסת ולמשרדי הממשלה תככנים שבקיאים בשיטות אלה. כך מושחתת החברה והיא חוזרת ומשחיתה את הפוליטיקה.
כתחליף לממלכתיות, גם אימצנו במהירות כללי תחרות של קפיטליזם אכזרי. בהעדר רסנים ומגבלות לתחרות, ובשחיקת הערכים של הכבוד והערבות ההדדית , הלך והעמיק הפער הכלכלי בחברה ובעוד המיעוט המצליח ממריא, האחרים שוקעים.
בעיצוב תרבותנו יש משקל רב לברית הבלתי קדושה בין פוליטיקה להון ולתקשורת. פוליטיקאים זקוקים לתקשורת ובעלי הון רוצים לשלוט בפוליטיקאים. לכן שליטה של בעלי הון בתקשורת פירושה השפעה גדולה , ולעיתים אף שליטה שלהם , במערכת הפוליטית. הברית בין הפוליטיקה, התקשורת והכסף איננה רק סכנה לדמוקרטיה, אלא גם איום על התבונה ושיקול הדעת, כיוון שבלי מידע חופשי , אמין וזמין , ובעזרת שטיפת מוח , נאבד כל סיכוי לחשוב בעצמנו. ברית כזו גם מסכנת את רמת התרבות, שכן במרוץ אחר הכוח, הרייטינג והכסף, אין לפוליטיקאים ולבעלי הון מעצורים, והם מוכנים לרמוס כל ערך ורסן תרבותי כדי להשיג את מטרותיהם.
סימני הסכנה ניכרו כבר לפני זמן רב. היו שהתעלמו מהם והיו שסברו שאפשר לדחות את הטיפול בבעיות הפנימיות עד לאחר שנשיג את המטרות הלאומיות הגדולות – שלום או ארץ ישראל השלמה - ונגיע אל המנוחה ואל הנחלה. אולם המציאות טפחה על פנינו.
המסקנה קשה אך ברורה: החברה הישראלית , בראשית המאה ה-21 , מגלה סימני חולשה מדאיגים אשר בטווח הרחוק עלולים לאיים על עתידה. תיקונים קוסמטיים לא יועילו. צריך שינוי עמוק ויסודי.
