בחירות לכנסת ה-12 כ"א חשוון תשמ"ט 01/11/1988
בשנת 1988 החליטה לאו"ר להביא את רעיונותיה לציבור ולהתמודד בבחירות לכנסת ה-12.
מהלך ההתמודדות נבנה כך שיתאים לרעיונות ולדרך אותה מציעה לאו"ר לאזרחי המדינה.
רישום מפלגה חדשה מחייב אלפי חתימות אזרחים והפקדת סכום כספי כפיקדון למדינה.
הצבנו דוכני הסברה בכל רחבי הארץ וביקשנו מכל חותם על הרשימה סך של -.10 ₪ כהשתתפות במימון הפיקדון והוצאות מערכת הבחירות של התנועה. התחייבנו בפני החותמים כי אם לא נצליח לגייס את מספר החתימות הנדרש לרישום המפלגה – נחזיר את הסכום שקיבלנו לכל אדם.
שיטה זו שבה נקטנו זכתה 20 שנה מאוחר יותר , עם התרחבות רשת האינטרנט וטכנולוגיות התקשורת החדשות והמהירות , להגדרה של "מימון המונים" (באנגלית : Crowd funding). מצב זה מתאר את שיתוף הפעולה, תשומת הלב והאמון הקולקטיביים של אנשים החולקים את כספם ומשאביהם האחרים כדי לתמוך במאמצים שיזמו אנשים או ארגונים אחרים. מימון המונים מתקיים לקידום מגוון של מטרות , כולל תמיכה באמנים קמפיינים פוליטיים וכדומה.
במשך מספר שבועות הצלחנו להשיג את מספר החתימות הנדרש , ואף יותר מכך , וגייסנו את הסכום הנדרש כפיקדון למדינה. ביתרת הכסף השתמשנו למימון מערכת הבחירות.
בדוכני ההסברה , שהיו כבר חלק ממסע הבחירות , ניסינו להביא לתודעת הציבור את המסר העיקרי שלנו כי הבעיה אינה "שטחים" או "שלום" , כפי שהציגו המפלגות האחרות – מימין ומשמאל - אלא הרס המדינה ע"י תהליכים פנימיים ואבדן התקווה של האזרחים.
רשימת המועמדים של לאו"ר לבחירות לכנסת ה-12 היו :
1. יעקב חסדאי. 2. ישעיה בן-יהודה. 3. ברכה יהושפט-רונן. 4. אילנה שמש. 5. אריה בוסק.
6. חיים אטיאס. 7. יעקב וימן. 8. יוסף שיף. 9. יעקב גילת. 10. רפאל בוגנים. 11. משה אבלס.
מערכת הבחירות הייתה קשה והציבור נקרא להצביע בעיקר על פי השקפתו המדינית-בטחונית , ובמיוחד על רקע ה"אינתיפאדה הראשונה" שהייתה אז בשיאה ובפיגוע טרור קשה כיממה לפני יום הבחירות. היו מפלגות שתקפו ישירות את לאו"ר תוך שהם אומרים כי בזמן שיורים עלינו אי אפשר לדבר ולהדגיש את בעיות המימשל , החינוך , הערכים והחברה.
בזמן השידורים המוגבל שעמד לרשותנו ניסינו להראות כי יש גם דרך אחרת – דרך לאו"ר.
את תשדירי הבחירות של תנועת לאו"ר בבחירות 1988 תוכלו לראות בקישורים הבאים (לחיצה על כל אחת מהתמונות הבאות תקרין תשדיר) :
בסיום ספירת הקולות התברר כי כ-4,200 בוחרים נתנו את קולם לתנועת לאו"ר. כמות זו לא הספיקה כדי להכניס חבר אחד לכנסת.
תוצאות הבחירות השאירו את המצב הפרלמנטרי דומה בעיקרו למצב שהיה ערב הבחירות. הוקמה ממשלת אחדות לאומית (הפעם : ללא רוטציה בין יצחק שמיר לשמעון פרס) , והובהר לכולם כי הבעיות החברתיות והפנימיות , ובעיות של מבנה המשטר הרבה יותר קשות ומשמעותיות מאשר בעיות חוץ ובטחון.
עם סיום חלוקת המנדטים , התכנסות הכנסת ה-12 והרכבת הממשלה – החליטה ועדת הכספים של הכנסת להוסיף רטרואקטיבית כ-50% לתקציב הבחירות של המפלגות. החלטת הועדה נועדה לסייע למפלגות לממן את הגרעון שנוצר בקופתן כתוצאה מניהול מערכת בחירות בזבזנית.
תנועת לאו"ר עתרה לבג"צ (עתירה 786/88) נגד ועדת הכספים ונגד כל המפלגות שאמורות לקבל את התוספת , והכנסת עצרה את התשלומים למפלגות אולם הודיעה לבית המשפט כי אחדים מחברי הכנסת מכינים תיקונים לחוק מימון המפלגות , ובכך למעשה לפתור את גירעונות המפלגות שנוצרו במהלך מערכת הבחירות.
ואכן , כבר בסוף שנת 1988 , פחות מחודשיים מיום הבחירות לכנסת ה-12 , תיקנה הכנסת את חוק מימון המפלגות , כך שהוענק פטור רטרואקטיבי מהשבת כספים למפלגות אשר חרגו מן התקציב החוקי המאושר להם למימון מערכת הבחירות.
תנועת לאו"ר עתרה בעניין לבג"צ נגד יו"ר הכנסת (בג"צ 142/89) בטענה שהתיקון לחוק התקבל שלא כדין. השופט מנחם איילון ציין כי בית המשפט העליון אינו יכול לבטל חוק של הכנסת , וזאת מפאת כבודה וריבונותה של הכנסת במשטר הפרדת הרשויות. אולם - לדעת השופטים ברק, איילון ומלץ - היות והכנסת עצמה כפופה לשלטון החוק והיא עברה על הוראות שונות שהיא עצמה כוננה במהלך קבלת החוק – נקבע כי התיקון לחוק באופן רטרואקטיבי פוגע בשוויון ובאלו שפעלו על פיו בדין וביושר במסגרת תקציבית חוקית.
בג"צ זה , הנודע בשם בג"צ לאו"ר , משמש תקדים חשוב והפך חלק חשוב בתכנית הלימודים למשפטנים במוסדות להשכלה גבוהה.
לאו"ר הפכה מ"קבוצה / מפלגה" ל"תנועה רעיונית" המנסה לשכנע בדרכים אחרות , חוץ פרלמנטריות , כי למרות ההידרדרות הנמשכת עדיין
יש תקווה ויש דרך אחרת – דרך לאו"ר.
כל הזכויות שמורות. © Upsite Group