מייק לוריא ז"ל 1952 - 1991
חברנו מייק לוריא ז"ל נפטר ממחלה עוד בטרם מלאו לו 40 שנה. על קברו הספיד אותו יעקב חסדאי.
באנו להיפרד ממך מייק אחרי שתים עשרה שנים שהלכנו יחד בדרך אחת , האמנו וחלמנו על חברה אחרת צודקת ומכובדת יותר.
נפגשנו מתוך חיפושי דרך ולבטים של קבוצות שחיפשו דרך לרפא את מחלת החברה הישראלית. אז התחילה הדרך המשותפת במדבר של חבורה שרבים ממנה באו להיפרד ממך היום.
הייתה זו דרך לא קלה לנסות להסביר , לשכנע , להזהיר ולקוות שהעם יקשיב , יאזין ואולי ישנה כיוון לדרך אחרת. הושקעו בדרך מאמצים רבים ורק פירות מעטים קטפנו. אכזבות ותסכולים היו לאורך כל הדרך שעוד לא נסתיימה וכנראה תימשך. ובדרך הזאת למדנו להעריך ולכבד אותך. את תום ליבך ואמונתך. את האופטימיות והתקווה שלך.
נפגשנו , התלכדנו והתכנסנו מתוך מחאה וביקורת. והמחאה והביקורת הולידו רגשות שונים של זעם ומרירות. אבל בך לא הייתה אף פעם מרירות , גם לא ייאוש. פעם אחר פעם הבעת את תקוותך שיום אחד תזרח השמש ותגיע העת לצאת לדרך הנכונה. כשלא הצלחנו בדרך אחת , חיפשת דרך אחרת. ללא ייאוש , ללא מרירות , תמיד חיפשת מוצא חדש או דרך חדשה.
לא רק בדעותיך ובמעשיך החברתיים היית נאמן לערכיך. גם בחייך האישיים חיפשת דרך לחיות על פי ערכיך ואמונתך. נדדת בארץ וחיפשת מקום מושב , מקצוע ומקום עבודה שבו תוכל לתת את תרומתך לכלל. עלית לגליל והמשכת ברפא"ל. עולם המדע קסם לך ובתוכו חיפשת את הדרך לתרום לחברה ולמדינה. בפגישה האחרונה שלנו דיברת כמו תמיד בתקוה על העתיד , התלהבת והצעת לנו דרך. על המאבק האישי שלך אמרת משפט אחד : "אני נלחם על חיי".
אנחנו מעטים , מייק , ואתה תחסר לנו מאד עם אמונתך , תקוותך ומסירותך.
עוד מילה לאשתך , לאה , ולילדיך. אין לנו דברי ניחומים. רק לומר לכם שבעלך ואביכם חי את חייו הקצרים בכבוד ובהגינות. אדם לוקח עימו לדרך האחרונה לא עושר ונכסים אלא רק שם טוב ומעשים טובים. את זה יביא עימו אביכם לפני כיסא הכבוד. ואם גם החיים ללא אב ובעל יהיו קשים , השם והזיכרון של מייק יוסיפו להקרין עליכם תקוה ואמונה.
