אריה (כושי) דביר ז"ל 1945 - 1999
במלחמת ששת הימים , בקרב על שחרור ירושלים , היה סגן אריה (כושי) דביר מפקד מחלקה בגדוד 71 של הצנחנים. בקרב באזור ואדי ג'וז נמלטו חיילים ירדנים למערה והסתתרו מאחורי נשים וילדים. אריה פקד על חייליו לא לירות למערה ופנה לירדנים בקריאה להיכנע. צרור יריות שנורה מהמערה פגע בצווארו והוא נותר משותק בכל גופו.
כושי היה ממייסדי לאו"ר ובביתו בירושלים נערכו המפגשים הרעיוניים הראשונים של התנועה.
בשנת 1999 נפטר כושי לאחר מחלה והוא נקבר בטקס צבאי למחצה.
על קברו הספיד אותו מפקדו וחברו יעקב חסדאי :
באנו להיפרד מאריה , לחלוק לו כבוד בדרכו האחרונה. עכשיו אנו יכולים לחלוק לו את הכבוד שברח ממנו כל חייו.
תחילה נתן אלוהים לאריה את הכול , ואחר כך לקח ממנו כמעט את הכול. את הכול קיבל : בנעוריו היה תלמיד מוכשר , יפה תואר ומראה , ספורטאי מצטיין , קצין מעולה וסטודנט מבריק. אחר כך לקח ממנו האלוהים כמעט את הכול , את כל שנתן בגופו , ורק נר האלוהים – נשמתו – לא כבתה. נותרו לו עיניים לראות , אוזניים לשמוע ולב מבין. ונותרו עימו מידותיו ותכונותיו – היושר והמסירות , החוכמה , רוחב האופקים והצניעות. את כולן הכרנו במשך למעלה משנות דור. במשך כל השנים הללו היה אריה אדם פעיל ויוצר. תמיד אפשר היה לקבל ממנו עצה חכמה , ביקורת שקולה , דברי עידוד או אזהרה מועילה. חכמינו מנו מידות טובות באדם , וכאשר ניטלו מאריה מעלותיו הגופניות , הזהירו ונצנצו עוד יותר מידותיו של אריה.
איזהו חכם , אמרו חכמינו , הלומד מכל אדם. ואכן , כזה היה אריה , חכם ונבון , ואף על פי כן תמיד פתוח ללמוד ולשמוע , להקשיב ולהתעניין , בכל תחום ומכל מקור.
איזהו גיבור – הכובש את יצרו. גם בכך ניחן אריה. מי שניטל עליו לחיות חיי סבל ומוגבלות עלול להפוך לכעסן ומריר. יצר של קנאה עלול להתעורר בו. דבר מאלה לא ניכר באריה. תמיד היה מאופק , מרוסן ושקול. אף שהיה ביקורתי לא נעשה ציני או שמח לאיד. דאגותיו הופנו אל המדינה והחברה הישראלית , שהוסיפו להיות יקרות לליבו.
איזהו עשיר , שאלו חכמים , והשיבו – השמח בחלקו. וכך חי אריה עם הנותר שהשאיר לו אלוהים בכבוד ובשלווה.
בן דור המדינה היה אריה , דורם של אלה שגדלו והתבגרו בימי ראשיתה של המדינה. הדור הזה הותיר גיבורים רבים בבתי הקברות , אך פחות אנשי מופת שאפשר לראות בהם סמל לחיים. אריה הוא אחד מן המעטים הללו. כיוון שאנו רובנו בני הדור הזה , מוטב שנזכור ונזכיר אותו. הוא הוסיף כבוד לכולנו.
בשעה זו , שעת פרידה , ובדרכו האחרונה של אריה , חייבים אנו , חבריו וידידיו , לומר גם מילות תודה והערכה. וזאת ודאי גם על דעתו של אריה. תחילה להוריו של אריה , ייבדלו לחיים ארוכים , שגידלו בן לתפארת , ואחר כך עברו עימו את שנות הייסורים של פציעתו וסיבלו. יכולים אתם להיות גאים בבנכם ובדרך שעשיתם עימו , ואנו זוכרים ומעריכים זאת.
ומילה אחרונה לחנה – האישה שקשרה את חייה עם אריה , הייתה עימו ולצידו שנים ארוכות , וקיימה בשלמות את הפסוק "לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה". אנו יודעים היטב , בעינינו ראינו , את האושר והטוב שהוספת לחייו של אריה , ולך ראוי לומר בשם כל חבריו וידידיו : "זכרנו לך חסד נעורייך". לא נשכח.
לך בשלום , אריה. נר האלוהים שדלק בליבך ימשיך להאיר לנו את הדרך.
