מבצר ישראל

מבצר ישראל - השלום ומחירו

מבצר ישראל - השלום ומחירו

אפריל 1987. יצחק שמיר , ממפלגת "הליכוד" , מכהן כ-6 חודשים כראש ממשלת ישראל , לאחר שהחליף ברוטציה של שמעון פרס ממפלגת העבודה.
המשבר הכלכלי והאינפלציה הדוהרת של שנות ה-80 נבלמים והנושאים המדיניים-ביטחוניים עולים שוב לראש סדר היום הלאומי , כאשר במרכזם הוויכוח בין אנשי "שלום עכשיו" לבין "גוש אמונים".

שמעון פרס , שר החוץ בממשלתו של שמיר , מנסה לקדם הסכם בין מדינת ישראל לממלכת ירדן – בה שולט המלך חוסיין.
בתחילת אפריל 1987 מגיעים חוסיין ופרס, בפגישה חשאית המתקיימת בלונדון ,  להסכם שמטרתו להיות
מסגרת לוועידה בינלאומית בחסות האו"ם למציאת פתרון לסכסוך הישראלי-ערבי ופתרון כולל לסוגיה הפלסטינית. ההסכם נועד לקדם את "האופציה הירדנית" -  ירדן תחזור לשלוט באוכלוסייה הפלסטינית בשטחים.

הויכוחים על מהות השלום והמחיר שנדרשים לשלם עבורו , הם הבסיס למאמר זה.  

מבצר ישראל / יעקב חסדאי *

בחודש יוני 1919 נחתם בוורסאי הסכם שלום צודק ובר קיימא. קונגרס השלום, שהתכנס שם אחרי מלחמת העולם הראשונה, קרא דרור לעמים המשועבדים במזרח אירופה. הפולנים, הצ’כים, הסלובקים והסרבים הקימו מדינות עצמאיות, והכל ציפו שהצדק שנעשה לאומות המדוכאות יבטיח כי השלום יהיה בר קיימא. קיצה של אשליה זו ידוע היטב. המדינות העצמאיות החדשות נעשו מוקד של חוסר יציבות ושל סכסוכים, שנבעו מבעיותיהן הפנימיות ומיחסיהן עם שכנותיהן. בסופו של דבר, ההסכם הצודק והנאור הוביל למלחמת העולם השנייה. 
אירופה למדה מאז כמה לקחים חשובים: צדק ושלום אינם בהכרח בני ברית. לעיתים, עקרונות של צדק וחרות מרחיקים את השלום ויוצרים עילות למלחמה ודווקא הדיכוי והשעבוד מבטיחים שלום בר קיימא. כך, למשל, נהנות מדינות אירופה המזרחית מתקופת שלום ארוכה יחסית בזכות המגף הסובייטי (מאמר זה נכתב מספר שנים לפני התפרקותה של ברה"מ, י.ח).
דבר נוסף למדה אירופה בעקבות אותו חוזה צודק ואומלל: כל אחת מהמדינות החדשות שקמו אז, עוררה והעירה חלומות רדומים על רוחב ארצה בימי גדולתה בעבר. כך נוצרו באירופה “שטחי מריבה”, שהפכו עילה מתמדת למתחים שאיימו על שלום אירופה. הלקח היה, כי אומות משתחררות אינן נוטות להתפשר על זכויותיהן, והעצמאות אינה משביעה אותן אלא דווקא מגדילה את תאבונן.
והלקח האחרון שהופק אז - סכסוכים היסטוריים לאומיים קשה מאוד ליישב בעזרת רצון טוב של מדינאים.

                                              * * *
במדינת ישראל הנוסחה “הסכם שלום צודק ובר קיימא” מקובלת היום ושגורה למדי. אילו הייתה זו עוד מליצה לשימוש חיצוני - ניחא. הצרה היא, ששני המחנות האידיאולוגיים הקיצוניים מתכוונים לזה ברצינות ומוכרים את האשליה לכל העם. המחלוקת ביניהם היא כמובן בשאלה מהו “צודק”? המחנה מימין קובע, שצדק פירושו שלטון של עם ישראל בארץ ישראל השלמה, וזה מה שיבטיח את השלום לעתיד, ואילו המחנה משמאל סבור, שהצדק מתייחס לפלשתינאים וכי אם ייעשה עמם צדק, נבטיח שלום לדורות הבאים.
רשאי כל צד להחזיק בדעתו מהו צדק, אך הסכנה היא באשליה. לקח ההיסטוריה מלמד כי צדק אולי ניתן להשיג אך בינו לבין שלום אין קשר הכרחי.

העולם הערבי סביבנו הוא עולם מתעורר, והפלשתינאים הם השאור שבעיסה זו. הסכסוך שבינינו לבין עולם זה נמצא בשיאו, וסכסוך כזה אינו מהסוג שרצון טוב של מדינאים יכול לפתור. יתכן שיהיה צורך להמתין דורות רבים עד להיווצרות התנאים שבהם ניתן יהיה להגיע ליישובו האמיתי. לכן, אם הרוב האחראי במדינת ישראל אינו רוצה להיגרר על ידי הקיצוניים לפתרון שהוא אשליה ולקרע לאומי שאין לו הצדקה, עליו להחליט, כי המטרה בשלב זה אינה פתרון הבעיה, אלא איך לחיות עימה. איך ליצור תנאים שיאפשרו לנו להתקיים לאורך ימים בליבו של עולם עויין. בשאלה זו ניתן וצריך להתווכח, אך כדי שהוויכוח יהיה תכליתי ולא הרסני, יש לקבוע מסגרת מוסכמת של עובדות והערכות.

העובדה הראשונה שיש לתת עליה את הדעת היא, כי המדיניות הלאומית שלנו חייבת לקחת בחשבון מערכת שיקולים מורכבת וסבוכה, בתחומים פוליטיים, ביטחוניים, כלכליים, דמוגרפיים ותרבותיים.
בכל אחד מהתחומים הללו קיימת מערכת מטרות ואילוצים, שיש ביניהם סתירות וניגודים. כך למשל יש ניגוד ברור בין צרכים ביטחוניים, שעשויים להכתיב אחיזה בגבולות מסויימים, לבין שיקולים דמוגרפיים, אשר מזהירים מפני אובדן הרוב היהודי במדינה. יתרה מזו, פתרון שעשוי להיראות יעיל משיקול מסויים, עלול בעתיד ליצור במישור אחר בעיה שאינה קיימת כיום. נניח שנבחר בנסיגה מוחלטת משטחי המריבה כדי לפתור את הבעיה הפוליטית והדמוגרפית. הפתרון יביא להקמת מדינה או “קונפדרציה פלשתינאית”, שאליה יוכלו לשוב הפליטים מארצות ערב. אז נגלה פתאום לצידנו מדינה עניה, צפופת אוכלוסין וחסרת מקורות מחיה. מה יהיה טיבם של יחסי השכנות בינינו לבין מדינה כזו? ומה אם נגלה לפתע לצידנו לבנון חדשה?
צריך גם לזכור כי רוב הפתרונות האפשריים אינם פותרים אלא חלק מהבעיה. נניח שניסוג חלקית משטחי המריבה ונקיים בהם רק שליטה ביטחונית, האם ייחסך מצה”ל העיסוק המכוער של חיפושים, מעצרים והקמת מחסומים? האם בכך נפתור את בעיית העבודה הערבית בישראל?
לספקות אלו אין תשובות אך עולות מהם מסקנות חשובות למסגרת המוסכמת של המדיניות הלאומית. ראשית, אין שום סיכוי, בטווח נראה לעין, לפתרון קיצוני. לא סיפוח ולא נסיגה מוחלטת. כל פתרון כזה יפתור אמנם חלק מסויים של הבעיה או יבטיח זכות החשובה לנו, אך הוא יחריף את הסיכונים ואת הבעיות האחרות, עד בלי נשוא.
המסקנה הנוספת - גם בדרך הפשרה לא יהיה פתרון של הסכסוך בכללותו אלא רק של בעיה מסויימת הכרוכה בו. כלומר, נוכל רק להגיע להסדרים חלקיים בנושאים מסויימים. אולם, גם להסדרים אלה תהיה מגבלה - הם אינם יכולים להיות סופיים. המצב במזרח התיכון אינו יציב והעולם הערבי שרוי בעיצומם של תהליכים חברתיים ותרבותיים עמוקים. תהליכים אלה יקבעו את טיב יחסינו עם העולם הערבי הרבה יותר מאשר מעשינו או שאיפותינו. גם קשה לנבא היום לאן מועדות פניהם של הפלשתינאים - להידברות או לחידוד היחסים עמנו. בתנאים אלה, הסדר בעיה מסויימת, שנראה טוב ומועיל היום, עלול להתגלות מחר כמזיק ומסוכן. מכאן - מסקנה נוספת: בתנאים אלה כל הסדר צריך לשאת אופי זמני ולהיות ניתן לשינוי.

באופן כללי עלינו לזכור כי הסכסוך בינינו לבין הפלשתינאים והעולם הערבי הוא סכסוך חמור במיוחד. המאבק איננו על חבל ארץ קטן יחסית כמו אלזס-לורן, שעליו נאבקו צרפת וגרמניה במשך דורות. המאבק שלנו הוא על ארץ קטנה, שכל שעל שבה חשוב ויקר לעמים הנאבקים עליה. ארץ שקשה לאחדה מבחינה דמוגרפית וקשה לחלקה מבחינה פיזית, ביטחונית וכלכלית. המאבק גם מתנהל בתנאים שבהם הפסד ומפלה אינם נמדדים במושגים של נזק ואבדות אלא במושגים של קיום או השמדה.
בנסיבות אלה עולה המסקנה הבאה, שגם בה חיוני להשיג הסכמה לאומית - בתנאים קשים כל כך יש להפריד בין מדיניות לאומית בטווח נראה לעין, שבו טמונה הבעיה הקריטית, לבין יעדים לטווח הרחוק. נראה כי בטווח הנראה לעין, לא תינתן העדיפות העיקרית להשגת יעדים לאומיים נכספים, אלא להבטחת הקיום הפיזי. מטרת המדיניות הלאומית בשלב זה צריכה להיות חיפוש הסדרי ביניים זמניים שיקהו את מוקדי החיכוך ויאפשרו לנו לחיות עם הבעיה עד שיבוא עידן שבו ניתן לחשוב על הסדר רחב וכללי.

                                               * * *
במסגרת ההסכמה הלאומית הבסיסית עדיין נותר מרחב רב כדי לנהל ויכוח בשאלה מהי הבעיה הבוערת והקשה בשלב זה וכיצד נכון לטפל בה, ואולם גם בתחום זה יש להשיג הסכמה לאומית ברורה בשאלת סמכות הממשלה. סמכות הממשלה בעיצוב המדיניות הלאומית אינה יכולה להיות נושא למחלוקת. בתנאים המיוחדים של ישראל, כל ממשלה חייבת להצטיין בגמישות ובכושר תמרון. לכן זכותה לקבל החלטה על יציאה למלחמה בדיוק כפי שזכותה להחליט על נסיגה. הרחוב אינו יכול לכבול את ידיה בהחלטות מסוג זה. לעיתים יש הכרח לסגת היום לאחור כדי שאפשר יהיה מחר לשוב ולצעוד קדימה. בנסיבות קשות יותר, מי שאינו מוכן לסגת היום, ייאלץ מחר להימלט על נפשו. מובן שמי שרוצה ממשלה עם סמכות, צריך להבטיח שממשלה זו תורכב מאנשים נבונים ושמערכת קבלת ההחלטות שלה תהיה דינמית ויעילה. איך להבטיח שתהיה לנו ממשלה כזו - זה נושא לדיון נפרד, אך אל ישלה מישהו את עצמו שהרחוב יכול לנהל מדיניות במקום ממשלה כושלת.
קיום ממשלה חזקה וניהול מדיניות לאומית יעילה אינם מתיישבים עם קבוצות שנוטלות את החוק לידיהן. עקרון זה יש לשוב ולהזכירו דווקא היום. אנשי ההתנחלויות זועמים ומרי נפש על אוזלת יד של הממשלה בהשלטת בטחון בדרכי יהודה ושומרון. בכך הם צודקים. כל עוד ישראל שולטת בשטחי המריבה, עליה להבטיח את החוק והסדר שם.
אולם האם ניתן לחלק את המושג "ממשלה חזקה" ? האם תיתכן ממשלה שתהיה חזקה כלפי הערבים וחלשה כלפי היהודים ? לא חברים, סמכות וחובה של ממשלה אי אפשר לחלק. מי שכופף את ידיה של הממשלה בסבסטיה ובקדום, היה צריך לדעת שהידיים הללו כבר לא תהיינה חזקות גם כלפי ערבים.
לגופו של ענין, מי שמחפש את הסיבות להתפרעויות ולמהומות ביהודה ושומרון, אל ירחיק לכת לאש”ף ולוועידה הבינלאומית. ישראל כאומה וכמדינה אינה מקרינה סמכות ועוצמה, לא כלפי פנים ולא כלפי חוץ, והפלשתינאים, שכנינו הקרובים, הם הראשונים להבחין בזאת.

                                               * * *
העיקרון המדיני שצריך להיות המסגרת להסכמה הלאומית הוא, איפוא: איננו יכולים לפתור את הבעיה, נלמד לחיות עימה.

אולם בדרך הארוכה של המאבק על הקיום, חייב להיות מצפן שיורה לאן פנינו מועדות, ומצפן זה מצוי במישור העמוק והחשוב ביותר - התרבותי.
ההיסטוריה מגלה, כי מציאות של עם כובש, השולט בעם נכבש, אינה מלמדת על סופו של התהליך ועל תוצאות המפגש בין שני העמים. המאבק הצבאי שהוכרע הוא תחילתו של מפגש תרבותי, ולאורך ימים - המפגש התרבותי קובע את התוצאה הסופית. במקרים רבים בתולדות העמים בלע העם הנכבש את הכובש, הטמיע אותו בתוכו, הנחיל לו את תרבותו ועשהו לחלק ממנו. אנחנו איננו יכולים לבלוע מבחינה תרבותית את העולם הערבי, אך הוא יכול לבלוע אותנו ולעכל אותנו עד תום.
כיצד נצליח לקיים לאורך ימים את ייחודנו ותרבותנו? זו השאלה החשובה ביותר לעתידנו.

בהיסטוריה של עמנו, בצידו של הפרק המסביר כיצד קיים עם ישראל את ייחודו ואמונתו, יש פרק חשוב המתאר את מקומו והשתלבותו בהיסטוריה האנושית, ומפרק זה עולות כמה מסקנות בשאלה זו.
אחת התכונות הבולטות של העם היהודי היא, שהוא אינו מוכן להיות עם פרובינציאלי. מאז ומתמיד הוא נמשך אל מרכזי היצירה והעשייה האנושית, העשיר אותם ולמד מהם. לכן נשאו יהודי מזרח אירופה, בזמנים החדשים, את פניהם מערבה, אל מרכזי התרבות באירופה ובארה”ב. וכשנוצרו תנאים מתאימים, החלו להגר לשם בהמוניהם.
בדיוק באותה דרך נהגו גם יהודי צפון אפריקה, כשהחלו לאמץ את תרבות צרפת. לכן היגרו יהודי אלג’יר לצרפת בעקבות “שחורי הרגליים”, ועזבו מאחוריהם את המדינה המוסלמית החדשה ואת תרבותה.
החלוצים שעלו לארץ מאירופה, הביאו עימם את תרבות המערב. עם תרבות זו הביאו כמה מהם גם חלום רומנטי של השתלבות במזרח. החלום הזה נצמד מדי פעם אל תוכניות שלום והידברות עם הערבים, אך הוא סתר את המציאות ההיסטורית. גורלה של הציונות ושל מדינת ישראל הובטח לא בדרך של השתלבות במזרח, אלא בדרך של שמירת הקשר עם המערב. הייתה זו הכרעה היסטורית של הציונות, והיא הייתה מוצדקת והולמת את תכונותיו ושאיפותיו של העם היהודי.
כדי שיישמר הקשר בין העם והארץ, חייבת ארץ ישראל להיות מרכז תרבותי, מדעי וטכנולוגי, שהפעילות והיצירה שבו קשורות אל מרכזי התרבות האנושית. מרכזים אלה נמצאים כיום ברובם במערב, ואנו קרובים אליהם בשיטה הפוליטית שלנו, במושגי החוק והמשפט ובעקרונות זכויות האדם וקדושת החיים. איננו יודעים מתי יאמץ העולם הסובב אותנו ערכים והשקפות אלה, אך כל עוד לא יאמץ אותם, לא נוכל להשתלב במזרח. זו אחת הבעיות היסודיות ביחסינו עם העולם הערבי. הוא אינו מוכן לקבל אותנו כגוף זר. ואנחנו איננו מוכנים ואיננו יכולים לוותר על קשרינו וזיקתנו אל תרבות המערב.
בנסיבות אלה, הסדרים והסכמים שייעשו עם העולם הערבי, אופיים יהיה בעיקר של יישוב סכסוכים ולא של קירוב לבבות. בטווח הנראה לעין חייבת ישראל להיות מבצר ששוכן לבדו, שאינו מתערב יתר על המידה בענייני שכניו אך גם אינו מחפש את אהבתם.

                                               * * *
קל מאוד למכור אשליות - הן יפות וצבעוניות. קשה מאוד להציע מולן את האמת - חמורה וקשה. אבל רק עם האמת, אומה יכול להתקיים.
כשבחר העם היהודי לשוב לארצו ולבנות בה את מדינתו, גם בחר לחיות עם בעיה קשה. שלושה דורות של יהודים התמודדו בארץ ישראל עם בעיה זו ויכלו לה - כי לא שגו באשליות.
גם הדור שלנו יכול לחיות עימה - אם נלך באותה דרך.

                                    

                                                           ערב שביעי של פסח  , כ"א בניסן התשמ"ז  19/04/1987


* המאמר  מופיע  בספר  "על סף היובל"  (1998).