יולי 1992. מערכת הבחירות לכנסת ה-13 סיימה תקופה סוערת למדינת ישראל.
מלחמת המפרץ , בה לראשונה נלחם העורף , גלי עליה מברית המועצות המתפוררת ומאבקים פנימיים קשים בנושאי דת ומדינה , הקצנה בין ימין לשמאל ותפקוד מערכות השלטון. יצחק רבין נבחר להרכיב את הממשלה , כאשר הוא מצליח ליצור מעין הפרדה בינו לבין המנגנון המפלגתי.
נדרשות הכרעות קשות המשולבות בלחצים בינלאומיים , בעיקר מצד ארה"ב.
מנחם בגין נפטר בעיצומה של תקופה סוערת זו (09/03/1992) לאחר שהסתגר בביתו כ-10 שנים.
כמה חודשים קודם לכן ציינה המדינה 10 שנים למותו של משה דיין.
על רקע זה נכתב המאמר המשווה , לכאורה , 2 דמויות חשובות אלו בהיסטוריה של מדינת ישראל אולם , למעשה , מספק 2 נקודות מבט על ההיסטוריה היהודית והציונית.
בפתיח למאמר כותב יעקב חסדאי : "הציונות הייתה חזון גדול. שלושה דורות נמשך המאמץ להגשמת החזון , והיה זה מאבק מסעיר ומלהיב. אולם בתום מאה שנים החלו להתעורר ספקות. עידן ההישגים והניצחונות תם והגיע זמנן של השאלות ארוכות הטווח.
האמנם הייתה זו הצלחה שלמה , ואולי החזון הגדול לא היה אלא אשליה ?
בן הארץ / יעקב חסדאי *
דרכיהם נצטלבו אך לא נשתלבו.
האחד - נולד בעמק, ונטמן בגבעה מול נהלל. כשבאו להזכירו ולספוד לו כעבור עשר שנים, קראו לסרט על חייו “בן הארץ”.
השני - עלה מן הגולה והאריך ימים עשר שנים אחריו. קברו אותו בהר הזיתים. המונים ליוו אותו לקבר ישראל, ויריביו הזכירו שהיה יהודי גלותי.
משה דיין ומנחם בגין הפכו סמלים עוד בחייהם, האחד - סמל לצבר שגדל בארץ והשני נציג של הדור שבא מן הגולה.
עתה יורד דורם מבמת ההיסטוריה ומשאיר לשיפוטם של הדורות הבאים שאלה קשה.
- האם נוצר בארץ ישראל “יהודי חדש” והאם הוא שונה מסבו, היהודי הגלותי?
* * *
הציונות הייתה תנועה של שחרור ומרד.
מוריה ומייסדיה רצו להסיר מעל העם היהודי את עול הגויים ולהשיבו לארצו ולכן הקימו תנועת שחרור לאומית, אך בכך לא היה די, הם גרסו כי הגלות השחיתה את היהודי ולכן מרדו באבותיהם ובמורשתם.
איך להשתחרר מן הגויים? התשובה הייתה ברורה - לשוב לארץ ישראל, ולחיות בה כעם חופשי. ואיך נפטרים מן הגלותיות? על ידי היהודי החדש שיגדל בארץ ישראל. “בן הארץ” שיהיה שונה מן היהודי הגלותי וטוב ממנו אלף מונים. יהודי שיכה שורש במולדתו ושוב לא יעקור ממנה.
תחילה נראה היה שהחלום על “היהודי החדש” מתגשם יחד עם החלום על השיבה למולדת.
בן הארץ גדל להיות לוחם ואיש מעשה שהתמודד עם מצוקה ומשימות קשות, לכן אימץ ערכים של אומץ לב, ודבקות במטרה, טיפח מידות של נאמנות ורעות, רכש כישורים של אילתור ותושייה והיה נועז ואופטימי. יחד עם מוריו הציונים, דבק בקנאות בארצו, שוטט בשביליה וסיכן עצמו במסעות לפינות חמד מסעירות ומסוכנות. בהליכותיו ובתכונותיו הלך הצבר ונעשה שונה מול היהודי הגלותי. הוריו ומוריו התפארו בו - מטרתם הושגה. גם הוא היה גאה בעצמו, זכר בבוז את אבותיו והביט בחמלה או לעג על קרוביו שבגולה.
אמנם, בדורות הראשונים של ההתיישבות בארץ, היו הצברים בטלים בששים. גלי ההגירה לארץ עיצבו את דמות החברה ורק בכיסים קטנים של מושבות וישובים ותיקים החלה להתגבש דמותו של בן הארץ. אך, ככל שנסתמו מקורות העלייה מאירופה, הלך וגדל תפקידו של בן הארץ. במפעל הציוני וערב מלחמת השחרור כבר הוטלה עליו אחריות עיקרית בקו החזית. מן המבחן הזה יצאו בני הארץ בכבוד. דור של לוחמים קנה תהילה בשדות הקרב של מלחמת השחרור, המשיך וביצר את מעמדו במלחמות הבאות ונשא עיניו אל השעה שבה ייטול את שרביט המנהיגות מידי אבותיו, שבאו מן הגלות.
השנים שבאו קרבו את בני הארץ אל מטרתם. כלוחמים, כמפקדים וכמגשימים היו להם הישגים מרשימים. בגיל צעיר נמסרו לידיהם תפקידים בכירים ובמלחמת ששת הימים הבטיחו והגדילו את חלקם בהנהגה הלאומית. משה דיין היה מבחיריהם.
אך אז, בשיא תפארתם ותהילתם בא השבר - מלחמת יום הכיפורים.
לא הכישלון הצבאי היה עיקר באותה מלחמה אלא המנהיגותי. הבריחה מאחריות, שהולידה את ועדות החקירה ואת מלחמות הגנרלים, וכל החולשות שנתגלו באותו דור כשהיה עליו להתמודד בתפקיד מנהיגותי עם משבר ומצוקה. היה זה הכישלון הגדול של דור ראשון לבני הארץ שהגיע להנהגה.
נתפנתה הדרך ליהודי שבא מן הגלות.
בן הארץ שקיבל את שרביט המנהיגות מאבותיו, עמד לא רק למבחנם ולמבחן של חבריו, הוא עמד גם למבחן של אחרים, שהיו רבים מאוד - בני העליות שהגיעו לארץ מארצות המזרח אחרי הקמת המדינה. בבואם בטחו ותמכו בבן גוריון. אחרי שפרש, האמינו זמן מה גם לתלמידיו. אולם כאשר הדור של בני הארץ הכזיב, פרקו את עולו ופנו למנהיג שהיה שונה ומוזר בעיני בני הארץ, את כל אמונם נתנו בו ואת אהבתם אליו שמרו גם לאחר שפרש, עד יום מותו.
פעמיים בחייו נטל מנחם בגין את כתר המנהיגות, למרות היותו יהודי שבא מן הגלות. לראשונה כשעלה לארץ ושרביט מפקד האצ”ל הונח לרגליו ובפעם השנייה כשהוכתר כראש ממשלה. היה בסגנון המנהיגות ובערכים של בגין משהו שהיה שונה מאלה של בני הארץ, אולם, בדומה לדור המייסדים, דור של יהודים גלותיים שהצמיח את בן הארץ. גם הוא כמוהם היה שבוי בקסם ובאשליה של בני הארץ ושם בהם מבטחו.
בשנים ספורות ניתן היה לחזות בתמצית ההיסטוריה של ישראל - אב מייסד שמפקיד את מפעל חייו בידי בנים כושלים. הם שהובילוהו לכישלון העצוב.
קודם שמסר העם את השלטון ליהודי הגלותי, עשו בני הארץ מאמץ עליון נוסף שהעמיד במבחן את כושר מנהיגותם. קם דור שני לבני הארץ - לוחמי חזית ששבו מן המלחמה עם הבטחה לשנות ולתקן את המדינה שהסתאבה. דור תנועת המחאה ששטפה את הארץ בגל של זעם ותקווה.
גם הסיפור הזה ידוע - תחילתו מחאה שגרפה רבבות, המשכו מפלגה, ד”ש, שזכתה להישג מרשים בבחירות. אך סופו מביש ומחפיר - כישלון שלא במהרה יישכח. היה זה כישלון מנהיגותי של הדור השני.
אחריהם קם דור חדש והצמיח שתי מוטציות חדשות של בני הארץ, “גוש אמונים” ו”שלום עכשיו”. אחרי חמש עשרה שנים לקיומם, קשה לומר שהדור הזה טוב מקודמיו. הרבה מהומה, הרבה סערה אך חכמה ורוחב אופקים - אין. עסקנים ומארגנים יש , אך מנהיגים ראויים לשמם - עדיין לא הופיעו.
שלושה דורות של בני הארץ נכשלו במבחן המנהיגות.
* * *
משבר המנהיגות הטיל צל על קבוצה מבני הארץ, אלה שהיו בעלי היומרה והנכונות ליטול על עצמם תפקידי הנהגה לאומית. אולם, במרוצת השנים נתברר כי המחלה עמוקה יותר.
כבר בשנים שאחרי מלחמת השחרור נתגלו בקיעים ראשונים בדימוי של בני הארץ. טיפוס חדש הופיע ביניהם - מצליחן, הרפתקן, חסר מעצורים ולעיתים אף רודף בצע.שורשיותם ונאמנותם לארץ גם היא הוטלה בספק כאשר לא מעטים מביניהם ירדו מן הארץ בהעדיפם את הפיתויים הקוסמים במערב על פני נופי המולדת עליהם לחמו.
בחלוף השנים נתברר כי כושר העמידה של תרבות בני הארץ אינו גדול. וכי העקרונות והערכים שרצו האבות המייסדים להטביע בהם, מתקשים לעמוד בפני הכרסום של רוחות הזמן ונסיבות החיים.
מדוע , מה הייתה הטעות בחינוכו ובגידולו של בן הארץ , מדוע נכזב חלק כה חשוב מן הציפיות שתלו בו?
שאלת החוסן הערכי של בן הארץ, ראשיתה ושורשיה בנסיבות גידולו וחינוכו.
החלוצים שבאו לארץ הביאו עימם חלום על חברה צודקת שערכיה שוויון וצדק, יושר ואמת. אולם בעת ובעונה אחת הם הציבו לעצמם מטרה גדולה וקשה, להקים מדינה יהודית בארץ ישראל. להגשמת מטרה זו נדרשו דבקות במשימה, נחישות החלטה, נאמנות ורעות.
בין החלום וערכיו לבין המטרה ודרישותיה נוצרה לעיתים סתירה, ואז ניתנה העדיפות למטרה. הנחישות והדבקות במשימה הוקדמו לעקרונות של יושר וחוק. החברות והרעות נחשבו יותר מן האמת והצדק. לבחירה זו היו תוצאות מעשיות מועילות אך תוצאות חינוכיות מזיקות.
האבות המייסדים דרסו בעקבם חוקים ונוהלים, כשהיה עליהם לקנות נשק, לבנות ישובים ולהביא מעפילים. זה היה מוצדק, אבל לאותה שעה בלבד. היו מבני הארץ שהמשיכו בדור הבא באותה דרך וחצו את הגבול המבדיל בין כורח עליון לבין שחיתות.
החלוצים שבאו לארץ עברו בצוותא שנים של תלאות ומצוקה וכדי לעמוד בהן יחד טיפחו את הנאמנות לתנועה ולחברים. בן הארץ ינק מהם נאמנויות אלה, ושמר עליהן גם כאשר קיבל מסגרת ריקה מתוכן וכאשר החברים נתגלו כמפוקפקים למדי. כך למשל, כאשר חברם הלוחם הושמץ בתקשורת, קמו מיטב בני הארץ להגן עליו, אף כי רבים מהם נקעה נפשם מהשקפותיו ומעשיו.
רוחות שבאו מן המערב כרסמו גם הן בכושר העמידה של בן הארץ. רוחות אלה העמידו את היחיד וצרכיו כמטרה וכערך עליון והמעיטו מחשיבות העם והכלל. בנסיבות אלה נשארו רבים מבני הארץ בלי הערכים עליהם חונכו, אך נותרו בידם כלים שנועדו להגשמתם. כלים אלה הופנו למטרות חדשות.
בעיני האבות המייסדים הגשמת המטרה, בכל מחיר ומעל הכל, הייתה עניין של כורח וצדק. משום כך העמידו את ההגשמה, הביצוע וההצלחה, במוקד החינוך של הדור הבא. אולם לבניהם, שכבר צברו שררה וכוח, חינוך זה סייע בהסתגלות לתרבות המצליחנית והמתירנית, שבאה מן המערב. השינוי היה רק בהגדרת המטרה - תועלת היחיד במקום טובת הכלל.
בן הארץ חונך לאהוב את המולדת דרך הרגליים - מוריו האמינו שדרך זו היא היעילה ביותר, וכך טיפחו בו רוח של הרפתקנות והעזה. אך, לאלה שאיבדו את אהבת המולדת, נותרו רק הרגליים - יצר ההרפתקנות המוביל רבים מזרחה לנידחות בפינות תבל, ורדיפת הבצע המוליכה אחרים מערבה.
ואף על פי כן, למרות הקושי והמאמץ במאבק על המדינה, ולמרות עצמת השפעתה של תרבות המערב, עדיין נראה כי תרבותם של בני הארץ נכנעת ונסוגה בקלות רבה מדי וכי כושר העמידה שלה איננו רב, במיוחד בהשוואה עם כושר העמידה של התרבות היהודית לאורך הדורות.
מדוע, האם אין סיבות עמוקות יותר לחולשה זו ?
* * *
לאמיתו של דבר, מעבר לנסיבות החיים ולהשפעת רוח הזמן, היו במשנתה של הציונות יסודות מהותיים שטמונים היו בהם זרעי פורענות.
כמו לכל התנועות הרעיוניות הגדולות באותה תקופה הייתה לציונות יומרה נשגבת, “עולם ישן עדי יסוד נחריבה”, במקומו תקום חברה חדשה ויגדל אדם חדש, טוב מקודמיו. לציונות אף היה יתרון. היא לא הייתה צריכה להילחם בעולם הישן, את רובו השאירה מאחוריה, בגלות. ארץ ישראל הייתה לחלוצים, שממה, עליה באו לבנות בית חדש ולב בניהם היה להם לוח חלק, עליו רצו לחרוט תרבות חדשה. לכאורה, היו להם סיכויים טובים. בניהם לא ראו את קברות אבותיהם ולא הכירו את סביהם. במקום זאת, הוריהם ומחנכיהם ציירו דגם מופת והורו להם - כך תהיו.
הייתה בדרך החינוכית הזו ובתוצאותיה, מידה רבה של העמדת פנים והצגה - האמת איננה מה שאנו אלא מה שעלינו להיות. אמת כזו, כושר עמידתה מוגבל למדי.
אולם הבעיה הייתה עמוקה יותר. אבות הציונות ניסו להפוך אידיאולוגיה לתרבות, כלומר לבנות, על יסוד רעיונותיהם והשקפותיהם, תרבות חדשה. זאת הייתה יומרה מופרזת. תרבות אינה נוצרת, היא צומחת. אפשר בתהליך גידולה לשנות, לתקן ולחדש. אך, זרעיה ושורשיה שומרים ומנחילים את מורשת הדורות הקודמים. אי אפשר למחוק הכל וליצור יש מאין.
הניסיון לכתוב הכל מחדש, על לוח ליבו של בן הארץ, לא יכול היה להצמיח תרבות איתנה.
בתוכנה של התרבות החדשה היו יסודות נוספים, טובים לשעתם אך מסוכנים לעתיד.
אבות הציונות היו מורדים קצרי רוח. תלאות הדרך וצרות הגלות קיצרו את רוחם וסבלנותם. גאולה והבטחות לעתיד לא הספיקו להם, ואולי בצדק. הסכנה ליהדות אירופה הייתה קרובה והגאולה רחוקה. המאבק היה על ההווה, לא על העתיד, והם רצו מדינה כמקלט וכהצלה לעם היהודי. “אם אחרי הישמדי מתחת רקיע, הצדק יופיע - ימוגר נא כסאו לעד” כתב אז ביאליק.
אל קוצר הרוח נצטרפה גם מידה של צרות אופק. הרעיון וצרכי הגשמתו מיקדו את תשומת הלב לנעשה בארץ ישראל - “לא חשוב מה יגידו הגויים, חשוב מה יעשו היהודים”. יעשו, פירושו כאן בארץ ישראל. נוספה לכך הסלידה מאירופה המקיאה את יהודייה ומן העולם התרבותי השותק אל מול רצח המיליונים. כל אלה יחד חברו ויצרו גישות תרבותיות ומדיניות שבהן ניתן משקל יתר לנעשה בארץ ישראל על פני ראיה אנושית ובין לאומית רחבה. בדרך זו, “כאן ועכשיו” הונחו ביסודה של התרבות החדשה ודחו כל מבט רחב אופקים וכל שיקול ארוך טווח.
מציאות החיים חיזקה והשלימה מגמה זו. המאבק על העלייה, ההתיישבות, והקמת המדינה היה קשה ואכזרי. הצרכים היו מידיים ודחקו הצידה כל שיקול ארוך טווח וכל גישה עקרונית. ההישג וההצלחה היו עיקר ואילו המחשבה, העיון והביקורת, הכלים המקנים כושר עמידה וחוסן תרבותי, נדחו לזמנים טובים יותר.
אל קוצר הרוח של אבות הציונות נוספה כמיהה עמוקה לכוח. הגלות, שבה היהודי הוא כבשה בין שבעים זאבים, הייתה לזרא בעיניהם. הם חלמו על יהודי חזק שיגדל בארצו וישיב לאוייביו מלחמה שערה. אבותיהם, המלומדים והחכמים אך החלשים והנרדפים הכעיסו אותם והם רצו שבניהם יהיו שונים מן היהודים הגלותיים הללו. שונים מהם, אך דומים למי ?
הם שרו על יהודה מכבי ובר-כוכבא ולפעמים התחפשו לבדואים, אך לנגד עיניהם היה שכנו הקרוב של היהודי הגלותי, השונה ממנו כל כך - הגוי. הבנים שיגדלו במולדת יהיו כמוהו - חזקים כמו מוז’יקים, אמיצים כמו קוזקים ומושרשים כמוהם במולדתם. וכמובן שהעם היהודי צריך לשוב להיות עם “נורמלי” ונורמלי פירושו מעט סוחרים והרבה איכרים ופועלים, כמו אצל הגויים ברוסיה ובפולין. וכך חונכו החלוצים בהכשרות בגולה להיות פועלים, איכרים ולוחמים, ולגדל כך את בניהם.
אירועי התקופה הצדיקו את הכמיהה לכוח. רציחתם של מיליוני יהודים חסרי מגן באירופה ולעומת זאת, ניצחון היהודי החמוש בארץ ישראל, הוכיחו כי בעידן האלימות, לעיתים אין תחליף לכוח. אולם, לבניין הכוח היהודי היה מחיר - הוא בא על חשבון החכמה. וגם נעדר ממנו משקלה של התרבות. התרבות היהודית - משום שמרדו בה , ותרבות המערב - כי שכנה באוניברסיטאות ובארמונות ולא בחצרות איכרים.
וכך חונך בן הארץ - אלפיים שנות תרבות יהודית המיר בחרסים עתיקים, את תרבות המערב מכר בנזיד של מנהגי בדואים ואת החכמה היהודית נתן בעבור כוחו.
* * *
שני היסודות הללו, קוצר הרוח והכמיהה לכוח, שהיו טבועים עמוק במשנתה ובדרכה של הציונות, היו מהפכה אמיתית בדרכו ההיסטורית של העם היהודי.
במה?
להיות דומה או להיות שונה - זו אחת משאלות היסוד של האדם בחברה.
להיות דומה פירושו, לבטל רצונך מפני רצונם של הרבים, לנהוג ואף לחשוב כמוהם. בקיצור - להיות כמו כולם ועם כולם. כך נוצרת תרבות העדר.
הרצון להיות דומה כוחו אדיר. כמו נהר שמנקז אליו יובלים רבים כך מלכד הרצון הזה את היחידים לקבוצה או לאומה ויוצר זרם אדיר הסוחף ומטמיע כל מה שבדרכו.
מולו - הניסיון להיות שונה, אותה תכונה שמציינת מורדים, חולמים ושאר יוצאי דופן בחברה האנושית. המעטים, העומדים כצוקי סלע בדרכו של הזרם ומשבשים את מהלכו.
המאבק בין הזרם לבין צוקי הסלע שבדרכו, הוא מאבק בלתי פוסק בהיסטוריה האנושית. הזרם מנסה לסחוף, לשחוק ולכתוש וצוקי הסלע עומדים בדרכו. בדרך כלל הזרם גובר והצוק נשחק, לעיתים מצליח צוק הסלע לעמוד ולהתקיים, ולעיתים, והן נדירות יותר, מצטברים סביב הסלע משקעים וסחף וברבות הימים אלה מטים את זרם הנהר לכיוון חדש.
מאז תחילת ההיסטוריה שלנו, להיות יהודי פירושו היה להיות נבדל ושונה.
השוני והייחוד לא נכפו על העם היהודי, הוא בחר בהם בראשית ימיו, הגן עליהם בשיבתו בארצו, ומשיצא לגלות הוסיף לשמרם ולטפחם. בחירה זו ניכרה היטב בערכים ובחינוך של העם היהודי. אנשי המופת של עמנו לא היו גיבורים ומלכים ולא כובשים ומנצחים. להיפך, אלה הוצגו על חולשותיהם וטעויותיהם. גיבורי האומה האמיתיים היו אברהם, משה והנביאים. אלה שקמו נגד מלכים ושרים, ואפילו נגד העם כולו, כדי לייסר ולהוכיח. לאורם חונך כל ילד יהודי וכך חושל רצונו של היהודי לעמוד כנגד העולם הסובב, איומיו ופיתוייו.
הפירוש שנתנו היהודים לשוני ולייחוד שלהם, היה חיובי - הם ראו עצמם כעם נבחר, אבל המחיר שהיה עליהם לשלם על כך היה כבד - בוז, רדיפות וסכנת חיים.
איך עמדו היהודים במחיר הזה ?
הם בחרו בשני כלים:
האחד - המבט מרחיק הראות.
למורדים ולחולמים אין תמורה וסיפוק בהווה. להיפך, לעיתים קרובות הם סובלים ונרדפים. לכן הם נושאים פניהם אל העתיד, שם מקור תקוותם וכוחם - יבוא יום והאמת תנצח, הצדק יגבר והם יצליחו להטות את הזרם לכיוון הנכון.
השני - החכמה, שמקורה ברצון ללמוד, לדעת ולהבין.
אלה המנסים לעמוד כנגד הזרם אינם יכולים להסתפק בתשובות שטחיות המניחות את דעתם של הרבים והחזקים. הם צריכים תשובות מעמיקות ומשכנעות יותר שתצדקנה את סבלם ומאמציהם. לכן הם לומדים ומתלבטים ומוצאים בחכמה משענת אל מול גלי תרבות העדר המנסים לשחוק אותם.
בדרך זו הלכו גם היהודים.
את האמונה והערכים של הסלע היהודי חיזקו וביססו המבט מרחיק הראות, והחכמה שטיפחו היהודים בכל הדורות. מושגי הגאולה והעולם הבא הרחיקו את מבטו של היהודי אל מעבר לאופק של המקום והזמן והרגילו אותו לוותר על סיפוקים מיידיים למען צרכי העתיד. מסורת הלימוד וההעמקה טיפחה את החכמה ואיפשרה לחברה היהודית להעמיד בסולם ערכיה את החכם לפני העשיר ואת הצדיק לפני הגביר. כל אלה היקנו ליהודי כוח להגן על אמונתו ותרבותו. אך גם העשירו את תרומתו לתרבות האנושית. הם הפכו את היהודים לגורם יוזם ומחדש בכלכלה האנושית והם עודדו את המדען והחוקר היהודי ללכת בדרכים בלתי סלולות ולחפש פתרונות חדשניים.לכן גם נמצאו יהודים רבים בשורות הראשונות של המהפכנים שקמו לבנות עולם צודק יותר. ועד היום, יהודים בגולה הם בין הראשונים למחות ולהתקומם כנגד עוול וקיפוח.
בצדם של האומץ למרוד ולהיות שונה, היו בהתנהגותו של העם היהודי גם קווים אחרים. השנאה והסכנה שנשקפו מכל עבר איימו על העם, וכעדר מוקף זאבים התלכדו היהודים כדי להגן יחד על עצמם. כך נוצרו דפוסים של נאמנות, חובה ועזרה הדדית שהועילו בהגנה על הייחוד והשוני של העם כולו. אולם, דפוסים אלה לבשו לעיתים אופי של תרבות עדר ולכן גורלם של נביאים ומוכיחים לא שפר בתולדות ישראל. העם , שהגן על ייחודו בחירוף נפש , היה לעיתים אכזר ביחסו אל יוצאי הדופן שבתוכו.
היו ימים בהם חוש העדר היה מועיל, הוא ליכד את העם וחיזק את רוחו אל מול איומים וסכנות. אך היו זמנים בהם הייתה בו סכנה - כאשר הדרכים הישנות נחסמו והיה צורך לצאת אל המדבר - לדרך חדשה. אז הגיעה שעתם של המורדים ויוצאי הדופן, אלה שהיו מסוגלים להוביל עם קשה עורף אל העולם החדש - או אל הארץ המובטחת.
אבות הציונות היו מורדים. הם רצו מולדת וחופש לעם היהודי. אך עליהם היה להכריע בשאלה היסטורית גורלית:
חופש לשם מה, כדי להיות שונה או כדי להיות דומה ? כדי להמשיך ב”אתה בחרתנו” או כדי להיות “ככל העמים” ?
רובם בחרו ללכת עם העדר, להיות ככל העמים, דומים ולא שונים.
בחירה זו פתחה את השער ל”עכשוויזם” ולכוחניות והנחילה לישראל את תרבות העדר. בני הארץ גדלו בצילה של תרבות זו, היא טיפחה בקרבם קוצר רוח ושטחיות ודחקה לפינה את הנבונים ומרחיקי הראות. היא זו שגם שללה ממנהיגיהם תנאי חיוני הדרוש להנהגה בעת משבר - היכולת למרוד ולהוביל את העם לדרך חדשה.
בטווח הקצר, יתרונותיה של תרבות העדר שבתוכה גדל בן הארץ, היו ברורים וחסרונותיה לא הזיקו. צרות אופקים ושטחיות אולי אף תרמו לעיצובם של לוחמים קשוחים ואיכרים חרוצים. ובינתיים, אבות הציונות סיפקו את החוכמה ורוחב האופקים ובניהם את עלילות הגבורה והניצחונות.
אולם ברבות השנים הגיעה ישראל לשלב שבו יש צורך לחתום תקופה וערכיה, ולחפש אורחות חיים וערכים שיהלמו חברה מתוקנת ומכובדת, אלא שהאבות המייסדים כבר נעלמו ואילו למנהיגים בני הארץ, שחונכו כמבצעים ומגשימים, חסרים הסבלנות וההתמדה, רוחב האופקים והחכמה, הדרושים כדי להתוות את הדרך החדשה.
ולא זו בלבד. היפה לשעתו הפך סכנה בעתיד. החלומות והעקרונות, שלא עמדו במבחן הזמן, לא נמחקו או נעלמו, הם נותרו כדגלים וכשלטים, המכסים על דמותה החדשה של החברה הישראלית. מתחת לדגלי הטוהר והיושר השתכנו צביעות ושחיתות. ומאחורי שלטי השוויון והצדק חוגגים העשירים והמצליחנים.
המשבר הוא ערכי ומנהיגותי כאחד.
* * *
העם היהודי נתון היום בסכנת היעלמות רוחנית. רוחות הזמן מביאות עימן ניכור, וחוסר אחריות לאותן שכבות חברתיות בגולה שהיהודים שייכים אליהן. החומרנות , ה”עכשויזם” והשטחיות פשטו בכל חלקי העם, גם בין אלה הנחשבים נאמני המסורת והאמונה.המאבק על המשך קיום העם היהודי מתנהל היום בחזית רחבה ובכל מקום שיהודים נמצאים בו - המאבק על הזכות להיות שונה, לא להיסחף אחרי העדר.
אך בחזית הזאת ישראל אינה ניצבת. התרבות הישראלית ויתרה ללא קרב על הערכים שהגנו על הקיום היהודי אלפי שנים ואימצה את ערכי העדר שהיו דרושים לה בשלב ההיסטורי הקצר של המאבק על הקמתה. אך הגיעה שעה, שבה לא זו בלבד שישראל איננה בחזית היהודית, גם החזית שלה מתמוטטת ובדיוק מאותן סיבות - כיוון שאיבדה את הכלים לקיום והישרדות לטווח הארוך, שפיתח העם היהודי ושדרושים גם להמשך קיומה של ישראל.
קוצר הרוח, צרות האופק והיעדר החכמה מעכירים את אורחות חיינו ומונחים ביסודם של רבים מכישלונותינו, הצבאיים הכלכליים והחברתיים.
סדר ומשמעת, דרך ארץ וכבוד לזולת מבוססים על ריסון עצמי, אורך רוח וראיה מרחיקת ראות. כל אלה חסרים בתרבות הישראלית והיעדרם ניכר בקטל בדרכים, במשמעת הצבא ובנושאים רבים אחרים המלמדים על ערך חיי האדם וכבודו.
כך גם כשבוחנים את כישלונותינו. אין אדם וחברה שחסינים מפני טעויות וכישלונות. המבחן האמיתי הוא בתגובה - היכולת ללמוד לקח, להסיק מסקנות ולתקן את הנדרש. במבחן זה איננו עומדים, החברה הישראלית חוזרת באופן עקבי ומדאיג על טעויות ומסרבת ללמוד לקח מכישלונות. הסיבה - במקום שהחכמה מעטה והביקורת מגונה אין סיכוי לניתוח מעמיק ולהסקת מסקנות אמיצה. דוגמא טובה לכך היא ההפתעה, בדרך כלל ההפתעה היא מנת חלקם של אלה שאין בהם רצון, או תבונה לצפות את הנולד. לכן ההפתעה היא מכנה משותף למלחמת יום הכיפורים, לאינתיפאדה ולגל העלייה הגדול מברית המועצות.
מאותה סיבה מתחמק רובה של החברה הישראלית גם מן המסקנה - בעיות התרבות של ישראל מאיימות לא רק על איכות חיינו אלא גם על קיומנו ועתידנו בטווח הארוך.
* * *
מדי פעם קמים כאלה המבינים את הסכנה, מתריעים ומזעיקים. אלא שאז תרבות העדר מתייצבת כנגד. “אל תדאג” היא אומרת לאזרח : “כאן יש לך ביטחון וחום, ואם כולם הולכים בדרך הזאת, זו ודאי דרך נכונה”.
ולשני היא לוחשת: “גם אם תבוא עלינו צרה, כדאי להיות יחד, זה תמיד יותר בטוח”.
ואת השלישי היא מנחמת: “גם אם ישאלו אותך איפה הייתה האחריות שלך, תמיד תוכל לומר שהלכת עם כולם ומה הם רוצים דווקא ממך ?".
תרבות העדר סולדת במיוחד מרעיונות חדשים ומאנשים בולטים ויוצאי דופן. “השתגעת ?” , היא מזהירה את האזרח, שבכל זאת מתעניין , “תראה כמה הם מעטים, איזה סיכוי יש להם!”.
ואם ההצעות מחייבות מאמץ והשקעה לטווח ארוך, תרבות העדר מייעצת בידידות: “מי יודע מתי זה יתגשם? מוטב שתדאג מה יהיה מחר”.
בדרך כלל הנציג המוסמך של תרבות העדר בישראל הוא הממסד הפוליטי והצלחתו מרשימה ביותר. אולם, בגבור הסכנה או ברבות השחיתות, מתעוררים לעיתים האזרחים וקמה תנועת מחאה או תנועת לשינוי שיטת הממשל. אז עוברת תרבות העדר עם שתי בנותיה, השטחיות וקוצר הראות , לזירה החדשה וכעבור זמן קצר הופכים המחאה ותביעותיה לאפיזודה נלעגת.
וכך מכהה תרבות העדר את תחושת הסכנה, התבונה והאחריות של הישראלים והעדר ממשיך לפסוע בהשקט ובבטחה.אולם לא לאורך ימים.
כוחה של תרבות העדר עדיין עומד לנו, אך לא לנצח. עיוורונו, אטימותו ואדישותו של העדר הישראלי עלולים לחרוץ לבסוף את גורלנו.
* * *
אין בביקורת זו כדי לשפוט לשבט את הציונות. על רקע הסבל והמצוקה של העם היהודי, עשו אבות הציונות דרך קשה ומפרכת וזכו להישגים לאומיים ואנושיים מזהירים. אולם, בדרך התלאות הזו אל המולדת הם השאירו כמה מנכסיו של העם היהודי, שנראו להם מיותרים ומכבידים, ויצרו כלים אחרים, שהיו דרושים ונוחים בדרך הקשה. עתה העת לבחון את הנכסים והכלים שקיבלנו, מה עדיין דרוש לנו ומה אבד בדרך ועתה חסר.
הדברים שנכתבו עד עתה מטרתם לעורר דיון וויכוח, בשאלות אלה. רק מתוך דיון ובירור מעמיקים יצמחו דרכים ותוכניות ליציאה מן המשבר. אולם, בכמה שאלות ראוי להתוות לפחות כיווני דרך וחשיבה.
שינוי השיטה הפוליטית נעשה לאחרונה לנושא מדאיג ודחוף בחיים הפוליטיים בישראל. מה שיכול היה להיעשות לפני עשרים שנה, מתוך ראיית הנולד בשיקול דעת ובתבונה, נעשה עתה, במקרה הטוב, בחיפזון, ובבהילות. כיוון שכך, נגוע תהליך השינוי בכל החולאים של השיטה עצמה - קוצר ראות, שטחיות וסחטנות. תהליך כזה אינו יכול להביא ברכה.
זאת ועוד. השינוי האמיתי הדרוש לנו עיקרו אינו בשיטה הפוליטית אלא בתרבות ובערכים מהם יונקת הזירה הפוליטית. כדי לשנות את אלה יש צורך בתהליך חינוכי ממושך, מי יוביל תהליך כזה בחברה קצרת רוח וחומרנית ? ובלי זאת, שינוי השיטה בלי שינוי ערכים כמוהו כנחש המשיל את עורו, הצבע משתנה אך לא הנחש.
כך גם בעניין העלייה מברית המועצות. ישראל בונה לעולים בתים, מחפשת להם מקומות עבודה ושמחה על התגבורת הדמוגרפית. אולם, האם אנו מקבלים אותם כבני אדם או כ”אבק אדם”? האם אנו מחפשים בהם תרבות וערכים, שאולי דרושים לנו ויתרמו לחיינו, או כופים עליהם להסתגל לאורחות חיינו בלי תנאי ? האם אנו פותחים להם מרחב פעילות ויצירה, או שולחים אותם לאכלס את הנגב במקומנו ?
התשובות שניתנו עד עתה לשאלות אלה אינן מעודדות.
ביסודן של כל השאלות הללו תעמוד התמודדות הדור החדש של בני הארץ עם תרבותו.
אמת, אי אפשר להחזיר את מחוגי השעון אחורנית. הסגולות והכישורים שרכש היהודי במאבק על שיבתו לארצו והקמת מדינתו, רוח הלחימה, אומץ הלב והרעות, חיוניים לקיומה של מדינת ישראל וצריך להוסיף לקיימם ולטפחם.
אולם, לגאוות בן הארץ יש להוסיף מידות של צניעות וענווה. ההיסטוריה היהודית בגלות היא עשירה ורב גונית ועמידה על כושר הסתגלות ודינמיות יותר מאשר על כל תכונה אחרת - פרט ליכולת ההישרדות. הניסיון להצמיח תרבות ישראלית על אדמת בור נכשל, צריך לשוב ולבנותה כנדבך נוסף בהיסטוריה היהודית הנשען על תרבות וניסיון היסטורי בני שלושת אלפי שנים. תרבות וחינוך קשורים ושלובים זה בזה, לכן מי שירצה לשקם את תרבותנו יאלץ לפנות אל החינוך.
דרך החינוך תתחיל בהבנת טעויות אבותינו ובהודאה בכישלונות שלנו. אחר כך יבוא זמנו של הניסיון לחנך את בנינו להוציא מסקנות מטעויות ומכישלונות אלה.
יהי צורך להסביר ולהזכיר להם, שכוחו האמיתי של העם היהודי הוא בחוכמתו ובניסיונו, שהחכמה הזאת הולידה כוח אך הכוח יעלם אם תאבד החכמה.
לשוב ולחנך אותם שחיי אדם ועם הם תהליך מתמיד של קמילה ופריחה. לחיות את ההווה זו קמילה נוחה. בניית העתיד קשה יותר, אך זו הפריחה האמיתית.
להזכירם כי על אף הישגינו וניצחונותינו אנו אומה קטנה וכי על כתפי כל אחד מהם מוטלת האחריות הכבדה, להבטיח כי השלשלת ההיסטורית של העם היהודי לא תנותק וכי המדינה הצעירה שלנו תוסיף ותתקיים.
לפתוח לפניהם את ספרי הנביאים, ללמדם איך שוחים נגד הזרם, ואיך מורדים בעדר, איך מקבלים באהבה את הסבל ומשלמים ברצון את המחיר.
ולחזק את רוחם - צאו לדרך, האחרים עוד יבואו בעקבותיכם.
· תמוז התשנ"ב יולי 1992
* המאמר מופיע בספר "על סף היובל" (1998).
כל הזכויות שמורות. © Upsite Group