דצמבר 1980. סופה של שנה סוערת בכל תחומי חיינו במדינת ישראל.
הליכוד בשלטון למעלה משלוש שנים וחריקות מתחילות במערכות המימשל. שרים בכירים מתפטרים מהממשלה (משה דיין , עזר וייצמן , שמואל תמיר ויגאל הורוביץ). מוגש כתב אישום נגד שר הדתות , אהרן אבוחצירא , בגין קבלת שוחד. מפלגות החברות בקואליציה מתפלגות לסיעות קטנות (יצחק יצחקי פורש מן הליכוד , 3 חברי כנסת פורשים מן התנועה הדמוקרטית ועוד).
בתחום הכלכלי ממשיכה האינפלציה לעלות ומגיעה ל-132%. המטבע הישראלי מוחלף מ"לירה" ל"שקל" תוך ירידה משמעותית בערכו והציבור מתחיל לערוך עיסקאות במט"ח.
בירושלים מתפתחת מחאה ציבורית ומוקמת "תנועת האוהלים" על רקע הפניית תקציבים הולכים וגדלים להתיישבות ביש"ע במקום לשכונות המצוקה (למרות פרוייקט שיקום השכונות).
בתחום הביטחוני הפנימי ממשיכים הפיגועים נגד תושבים יהודיים ומחתרת יהודית החלה לפעול כנגד ראשי ערים פלשתינאים. המתיחות בין ישראל לסוריה עקב המצב בלבנון הולכת וגוברת.
בעולם יש תגובות חריפות נגד ישראל במחאה על קבלת "חוק ירושלים" הקובע כי ירושלים השלמה והמאוחדת היא בירת ישראל ומקום מושבם של מוסדות השלטון. מספר מדינות להן הייתה שגרירות בירושלים – מעבירות אותה לערים אחרות באזור המרכז.
על רקע אירועים אלו , מצב הרוח הלאומי מדרדר ואנשים רבים , בעיקר הדור הצעיר , מתחילים לאבד תקווה כי יש סיכוי לשינוי המצב.
חסדאי פונה לציבור ב-2 מאמרים : "אל הקברנים" – המופנה למנהיגי המדינה הקוברים כל סיכוי לשינוי והורסים את התקווה ו"אל הבנים" – המופנה לדור הצעיר.
אל הבנים / יעקב חסדאי *
האם יש עוד תקווה ? האם יש עוד סיכוי לבנות ישראל אחרת ?
יש , אבל רק אם נבין את לקחי הכישלונות.
כבר היו כאלה שניסו לתקן ולשנות , והם נכשלו. מדוע ? יש משיבים : "המימסד חזק מדי" ויש המסבירים : "פוליטיקה איננה עניין לאנשים ישרים". האמנם כך הדבר ? ונניח שכן , האם בשל כך מותר לא להילחם ? להפקיר את עתידה של ישראל ?
צריך להבין את סיבות הכישלון , להוציא מסקנות ולפנות לדרך אחרת. אלה שנאבקו על דמותה של החברה , בשנים האחרונות , ניסו לעשות מהפכה בשיטה של "זבנג וגמרנו". הם הגדירו כמה דרישות טכניות : החלפת מנהיג או שינוי שיטת בחירות. ומיד אחר כך פנו אל העשייה : אירגנו הפגנות , כנסים ועצרות , כתבו עצומות ומחאות ויסדו תנועות ואירגונים.
השגיאות ניכרו כבר מתחילה. חסר היה רעיון מבוסס ומשותף ולא התגבשה קבוצת נאמנים מלוכדת ויציבה. בשל כך החלו כוחות שונים למשוך בכיוונים מנוגדים ו"טרמפיסטים" מן המימסד הישן התגנבו אל ההנהגה. אף על פי כן , התוצאות הראשונות היו מרשימות. כוחות המחאה והשינוי זכו לתמיכה ציבורית רחבה. המארגנים נעשו שיכורי הצלחה ופנו בסערה אל הזירה הפוליטית. שם למדו את הלקח השני.
בזירה הפוליטית הישראלית קיימים כללי משחק , שמשקפים את ערכיה של מערכת זו. כללים אלה קובעים שהמאבק הוא על עמדות כוח , הכלים הם מנגנונים , תקציבים ופרסומת , והשיטה היא גיבוש קואליציות. העסקנים הפוליטיים הם השחקנים הראשיים בזירה זו וניסיון השנים עשאם רבי אמנים מנוסים.
כאשר פרצו לזירה החובבים החדשים נסתברו שני דברים : ראשית הפוליטיקאים הישנים עדיין שולטים בזירה ומסוגלים להביס כל חובב. יתר על כן , נתברר כי מי שמאמץ כללי משחק מעוותים ומוכן לשחק בהם , מאמץ במהרה גם את הרוח והערכים שמאחוריהם. ובכך נסתיימו הניסיונות לתקן את החברה. חלק מאלו שניסו עפו מן הזירה החוצה , וחלק אחר אימץ את כלליה ונעשה חלק של הנוף הישן והמכוער.
אלה שניסו לשנות ולתקן באו ברובם מן הדור שנולד בארץ והיו בהם מטובי בניו. מדוע נכשלו ? את הסיבות צריך לחפש לא במישור המעשי והארגוני , שם דווקא היו הישגים. התשובה נמצאת במישור התרבותי והיא יותר עמוקה ובסיסית.
בני הארץ גדלו בחברה שלא עסקה באידיאולוגיה. היו לה השקפות עולם ורעיונות של דור המייסדים והם נחשבו ל"אורים ותומים". מבניה היא תבעה ללכת בתלם. הציבו לדור הצעיר אתגרים , הטילו עליו משימות ומילת המפתח בחינוכו הייתה "הגשמה". וכך גדל בארץ דור של "ביצועיסטים" שמעולם לא חונך לחשיבה אידיאולוגית , ולא הוכשר לבחון את דרכו ולהציע תשובה רעיונית. הביצועיזם היה בעוכריו של דור זה , בדרכו הציבורית והמנהיגותית. האידיאולוג מביט למרחקים , לכן הוא נכון לעבודה אפורה וממושכת. לעומתו , הביצועיסט זקוק להצלחות מיידיות. האידיאולוג יודע שהחשבון הארוך והסופי הוא החשוב , לכן הוא יכול לשאת אכזבות וכישלונות בדרך. הביצועיסט חשבונו קצר ולכן הכישלון עלול לפגוע בו אנושות.
כיוון שבני הארץ גודלו כביצועיסטים , אלה מהם שניסו לתקן את החברה היו קצרי רוח. רעיונות לא היו חשובים בעיניהם ולכן פנו מיד למעשים.
הם הורגלו לקבל מ"למעלה" משימות ואתגרים ולכן חיפשו מנהיגים שינחו אותם. הם ידעו מהי משימה שאותה מבצעים ביום , חודש או שנה , אך לא חשבו במושגים של רעיון שהגשמתו נמשכת דור. לכן היה די בחודשים של אכזבה כדי לשבור את התלהבותם ונכונותם.
מכאן , שהמאבק על דמות החברה והמדינה צריך להתחיל מבפנים. צריך לחשוב ולהתנהג בדרך "אידיאולוגית" – להגדיר בעיות , לגבש רעיונות ולהכין פתרונות. לא לחשוב במושגים של מפלגה חדשה , קואליציה שונה , או מנהיג אחר , אלא במושגים של חזון גדול וחברה חדשה. לתכנן לא את השנה הבאה אלא את העשור והיובל הבאים. מתוך כך יצמחו גם כללי משחק ודרכי פעולה חדשים , לא פעולות ראוותניות ומרשימות אלא נכונות להתחיל לצעוד בדרך ארוכה ומפרכת.
* * * * *
כדי להבריא את מדינת ישראל יש צורך בשינויים עמוקים שפירושם מהפכה לאומית. מהפכה כזו אין שולפים מהמותן. ביסודה מונח בסיס רעיוני שאיננו מצע קואליציוני של ועידת מפלגה או חבורת עסקנים. הוא נולד מתוך ויכוחים ובירורים ארוכים ויסודיים. סביבו נבניית התשתית האנושית. זו אינה שלושים אלף איש המוכנים לבוא להפגנה אחת בחצי שנה , אלא שלוש מאות נאמנים , המוכנים להקדיש שנים מחייהם לעבודה אפורה ומתמדת , ללא חשבון ותמורה.
יצירת הבסיס הרעיוני והתשתית האנושית הם השלב הראשון. אחר-כך צריך לבחור את זירת המאבק. בכל זירה , ספורטיבית , חברתית או פוליטית , נהוגים כללי משחק. כללים אלה מבוססים על הערכים המקובלים בה ומסדירים את שיטת המאבק והתחרות. הכללים ממלאים תפקיד מחנך - הם מטביעים בשחקנים את ערכי הזירה , הם גם קובעים מה סוג השחקנים שיש לו סיכוי להצליח.
הקשר ההדוק בין כללי משחק לערכים מחייב , כי מי שתובע שינוי ערכים יבחר זירה וכללי משחק התואמים את השקפותיו.
* * * * *
בדרך החדשה יש שני מכשולים קשים. האחד הוא משבר האמון בחברה הישראלית. אזרחים אינם מאמינים , שעוד נותרו בינינו מי שטובת הכלל לנגד עיניהם ולכן יהיו כאלה שיגיבו מיד : "עוד חבורת קרייריסטים". המכשול השני הוא אבדן התקווה , כבר לא מאמינים אצלנו שאפשר לשנות משהו במדינה , ולכן יהיו שיאמרו : "עוד חבורת תמימים". אותם אנשים שבנעוריהם האמינו כי הם , במו ידיהם , ישנו את מהלך ההיסטוריה ויקימו את המדינה , היום כבר לא מאמינים שאפשר להזיז פקיד כושל ממקומו ; כה רבים הניסיונות שנכשלו לעיניהם. איך יהיה אפשר לשכנע אותם לשנות את כל הסדרים החברתיים והפוליטיים ?
מתי ייתן העם את הסכמתו למהפכה חברתית ? תנאי ראשון הוא כי חלקים רחבים בעם יכירו בחומרת הסכנה ויהיו מוכנים לתמורות קשות ומרחיקות לכת. תנאי שני – כי תוצג לפני העם תכנית מבוססת ומאחוריה תתייצב קבוצה אחראית.
נכונותו של העם תגבר כאשר ענן האשליות וההבטחות האופטימיות יתפזר. אנחנו עדיין רק בראשיתו של תהליך זה. יש עוד רבים שנהנים מן השיטה הקיימת , סוחטים הטבות , מקיימים חיי שפע ורווחה ומאמינים שאם טוב להם , טוב גם למדינה. אלה יתפכחו כאשר הסכנה תתקרב והם יגלו שמדובר לא ברמת החיים , אף לא באיכות החיים , אלא בחיים עצמם. יש אחרים שכבר סובלים או מודאגים , אבל עדיין מאמינים בהבטחות של המנהיגות , או מצפים למנהיג גדול שיפתור עבורם את כל הבעיות. אלה יפקחו את עיניהם כאשר יתברר כי אין בכוחו של המימסד הקיים , גם בהרכב שונה , להשיב תשובה אמיתית לבעיותיה של ישראל. דיקטטור לא יציל את ישראל ו"יד חזקה" לא תפתור את בעיותיה. כדי לעמוד בסכנות הצפויות לנו יהיה צורך באמון מלא של העם במנהיגיו ובמאמץ לאומי כביר. רק מי שיציע דרך חדשה יזכה לאמון העם ורק שלטון שילך בדרך זו יוכל להנהיג את העם בשעת המצוקה. הרעיון והדרך יכולים לבוא רק ממקור אחד – מלמטה. צריך להילחם באשליות אך ניפוצן הסופי הוא בעיקר שאלה של זמן. את הזמן הזה צריך להקדיש ליצירת הבסיס הרעיוני והתשתית האנושית.
יש במדינת ישראל אנשים רבים המבינים את חומרת הסכנה ומוכנים לעשות , אלא שהם פזורים ולא מלוכדים. יש גם שכבה חברתית שעשויה לשאת את הדגל. אלה הם האנשים הצעירים , הם הראשונים המשלמים את מחיר הכישלון גם במלחמה וגם במשבר כלכלי.
מתוכם צריכה להיבנות התשתית האנושית. אייך נמצאם ? אייך נשכנעם שיש סיכוי למרות כל האכזבות ? אייך נלכדם ? אלו הבעיות המיידיות.
* * * * *
למדינת ישראל צפויים מבחנים קשים. אך הבעיה איננה הבחירה בין שטחים ושלום. הגבולות הבטוחים ביותר והסכמי השלום הטובים ביותר , אינם מגן לאומה בשעת סכנה. הבעיה האמיתית היא : מי יתייצב להגן על הגבולות ועל ההסכמים מפני אוייביה הרבים של ישראל ?
אולם הסכנה האמיתית איננה מבחוץ אלא מבפנים. מן הזיקנה שקפצה עלינו , מן הצביעות והשקר המושלים בחיינו , מאזלת-היד ומהעיוורון של מנהיגינו.
סכנה זו הולכת ומחריפה והיא תעמיד אותנו בפני סתירה קשה. מצבה של המדינה ותהליכי ההידרדרות המואצים , המתפתחים כיום , עלולים לחייב פעולה מיידית בטווח הקרוב. לעומת זאת הדרך הרעיונית והחינוכית מחייבת תהליך יסודי וממושך.
סתירה כאובה זו מחייבת זהירות ושיקול דעת. יש לעשות כל מאמץ שלא להיגרר אחר הפיתוי לפעולות מרשימות ומהירות , אך עם זאת צריך להביא בחשבון אפשרות שבתנאים מסויימים , אפילו היסודות הראשונים של הרעיון עשויים להיות התקווה האחרונה של העם.
אנו עלולים להגיע לשעת מבחן , שבה המשבר החברתי-כלכלי ישתלב במצוקה מדינית או צבאית קשה. באותה שעה , כאשר העם יאבד סופית את אמונו בכל הכוחות הפוליטיים הקיימים , השאלה המכרעת תהיה : היש עוד תשובה ? היש מוצא ? אם אלה ימצאו , קשים ומרחיקי לכת ככל שיהיו , העם יאמץ אותם כמפלט אחרון. לקראת שעה זאת , לקראת מחרתיים , צריך להתכונן. להכין את החזון והתקווה ולבנות חבורה מסורה ונאמנה שתישא אותם.
* * * * *
איבדנו שבע שנים. אסור לאבד עוד יום נוסף , אבל אסור גם לבזבז זמן על מעשים חסרי תועלת. צריך להשלים עם הבלתי נמנע ולהילחם על הסיכוי שעוד קיים.
המחר שייך לפוליטיקאים של היום. השאלה היא מי יהיה מוכן מחרתיים ?
היש בכם אומץ לצאת לדרך חדשה ולא נודעת ?
היש בכם כוח להתמיד בה , גם אם תהיה ארוכה ומפרכת ?
התיתנו יד להולכים בדרך זו ?
טבת התשמ"א , דצמבר 1980
* המאמר מופיע בספר "בעט ברזל" (1983).
כל הזכויות שמורות. © Upsite Group