יום הכיפורים תשל"ד , 6/10/1973. מדינת ישראל נמצאת באחד מרגעיה הקשים שאותו הגדיר שר הביטחון דאז משה דיין "חורבן הבית השלישי".
יעקב חסדאי, סא"ל ביחידות הצנחנים , חזר משדה הקרב והוזמן לשמש כחוקר צבאי של "ועדת אגרנט" שמונתה לחקור את אירועי מלחמת יום הכיפורים.
האם זו הייתה רק הפתעה צבאית ? האם מחדל מודיעיני או אולי כישלון של הנהגת המדינה , הצבאית והאזרחית , שהיו שאננים ובוטחים בעצמם מאז הניצחון במלחמת ששת הימים ?
את מסקנותיו לשאלות אלו , ואחרות , לא שמר חסדאי לעצמו. הוא מעלה אותן על הכתב ומוסר אותן כמכתב לשר הביטחון. דיין מוסר לפרסום מכתב זה בקובץ פנימי של גיליון "מערכות" שהיה מיועד לקצונה הבכירה בצה"ל.
זה אינו רק מאמר מקצועי של איש צבא המיועד רק לאנשי צבא. זהו מאמר המציב מראה מול החברה הישראלית ומנהיגיה וקורא לחשבון נפש למען עתיד המדינה.
למעלה מארבעים שנה חלפו מאז נכתב מכתב זה לשר הביטחון.
האם השתנו דברים מאז ?
אנחנו משאירים לקורא להגיע למסקנות לבד.
סדקים ביסודות / לקחי המלחמה *
לפני מלחמת יום הכיפורים מילאתי בצה"ל שורת תפקידים שאפשרו לי להכיר מקרוב צדדים רבים של חיי הצבא. במלחמה עצמה מילאתי תפקידים שאפשרו לי תחילה להשקיף על ניהול המלחמה ברמות הבכירות , ולאחר מכן על ניהולה בשדה הקרב. לאחר המלחמה נזדמן לי לחקור כמה מן הבעיות המרכזיות של המלחמה.
לאחר שבחנתי את המלחמה מזוויות הראייה השונות הגעתי למסקנה, שבתחומים שונים של ההכנות למלחמה ודרך ניהולה, נעשו במלחמה הזו שגיאות שאינן בלתי נמנעות. עניין זה ראוי לדיון בפני עצמו ואסתפק כאן בקביעה, שצה"ל לא השיג במלחמה זו את המטרות שהציב לעצמו לפני המלחמה. אם נכונה האימרה ש"מלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים", כי אז לא שיפרה המלחמה את מצבו המדיני של עם ישראל אלא הרעה אותו. מבחינה זו לא עמד צה"ל במשימתו למרות כל הישגיו בתחום הצבאי.
מכיוון שהרביתי ללמוד היסטוריה, נוטה אני להאמין שתוצאותיהן של מלחמות נקבעות פחות על ידי החלטות בשדה הקרב, ויותר על ידי מעשים ותהליכים המתחוללים שנים לפני המלחמה בליבם ובמוחם של בני-אדם.
תיקון הצבא אינו מותנה בתיקון החברה
לכן שאלתי את עצמי מהי הסיבה, שכך נראתה מלחמה זו והגעתי למסקנה הקשורה בתחומים שונים בחיינו בארץ. כאן יכולתי להיאחז בנימוק שמקובל להשמיעו היום והוא, שאין לדרוש מן הצבא שיהיה אופיו שונה מאופייה של החברה אשר מסביבו.
אני כופר בנימוק זה משני טעמים :
ראשית, בכל חברה יש קבוצות מובילות וקבוצות נגררות. שנים רבות היה הצבא קבוצה מובילה בארץ הזאת בתחומים שונים הקשורים בערכים וביצירה. העובדה שהצבא "יישר קו" עם החברה, אינה לזכותו ובודאי לא לכבודו, במקום שהמדובר בירידה ברמה ובכושר.
שנית, ירידה בערכים ובסגנון החיים של חלקים בחברה האזרחית, פירושם אולי בזבוז כספי העם או ירידה תרבותית. אך תופעות כאלו בחיי הצבא, עולות בדם ובסיכון קיומה של המדינה. הבדל זה מפריד בין עבירות שניתנות למחילה לבין חטא בל-יכופר.
לכן , סבור אני שניתן לנתח את ליקויי צה"ל , לאו דווקא בזיקה לליקויים שקיימים בחברה האזרחית וניתן לתקנם עוד לפני שפונים לתקן את פגמי החברה בכללותה.
מתוך הרהורים רבים הגעתי למסקנה, שליקויי צה"ל במלחמה נובעים משלושה תחומי-יסוד שניבעו בהם פרצות:
· החשיבה הצבאית;
· הערכים וסגנון החיים של קציני הצבא;
· בחירתם של המפקדים והכשרתם.
בשלושה אלה כוונתי לדון.
החשיבה הצבאית
הליקוי הראשון הבולט לעין בניתוח לקחי מלחמת יום הכיפורים הוא הירידה ברמת החשיבה הצבאית. אין אני רוצה להרבות בדוגמאות בנושא ואסתפק רק באחת. מצב ההפתעה קבע יותר מכל גורם אחר את קשיינו. מצב זה משקף ליקוי מהותי במחשבה, שכן פירושה של הפתעה הוא התגלות מצב שלא נצפה מראש, ואילו "צפייה" היא תמיד עניין למחשבה ולא למעשה.
לא קשה גם להצביע על הסיבות לירידה ברמת החשיבה בצה"ל. החשובה והמרכזית שבהן היא תחושת העוצמה והביטחון העצמי אחרי מלחמת ששת הימים.
קל יהיה להבין זאת אם נזכור שגורלה של המחשבה הצבאית בצה"ל היה זהה לגורלו של "קרב-הלילה". קרב הלילה הוא נשקו של החלש והיה נשקו של צה"ל , כל עוד סברו מפקדיו שעוצמתו הפיזית אינה תשובה מספקת לכוחו של האויב. משעה שצה"ל נעשה בטוח בעליונות עוצמתו הפיזית , שוב לא היה לו צורך בניהול מלחמה בלילה , שהרי הפגנת העוצמה היא נשקו של החזק וקל להפגינה ביום.
כגורלו של קרב הלילה היה גורלה של המחשבה הצבאית. כל עוד חיו מפקדי צה"ל בתחושה שנשקו של צה"ל וגודלו אינם מספיקים כדי להבטיח ניצחון, הייתה מחשבה צבאית יוצרת ומקורית דרך להשגת עליונות על האויב. משעה שגדל הבטחון בעצמתו של צה"ל, שוב לא היה צורך להתלבט ולהסתבך בדיונים ובמחשבות מייגעים וממושכים. בניית עוצמה, ארגונה ומיסודה נחשבו לדרך מרכזית להשגת הניצחון. בשעה שאני גורס את ירידתה של המחשבה הצבאית , אין אני בא לטעון שהפסיקו לחשוב בצבא , אלא שהמאמץ המחשבתי הוסט לאפיקים ארגוניים וטכניים והופסקו המאמצים בשלושה תחומים שהם ליבה ונשמתה של החשיבה:
החשיבה המופשטת, החשיבה הביקורתית והחשיבה היוצרת.
חשיבה מופשטת פירושה , חשיבה העוסקת בעקרונות ומתוך כך היא שיטתית ומקיפה. אין היא באה לתת פתרונות לבעיה חלקית ואין בכוחה לסייע למפקד הנמצא במצוקה בקרב. שם דרושה חשיבה אחרת. אולם החשיבה המופשטת חיונית ברמה האסטרטגית והאופרטיבית הגבוהה. היא מבטיחה שכל הנתונים נשקלים ושהפתרונות כוללים ומקיפים ואינם עשויים טלאים. רק על ידי חשיבה מופשטת ניתן לנסות ולחזות את הצפוי. שכן חשיבה מעשית תמיד מוגבלת לעבר ולניסיון של האיש החושב. כדי להרחיק ראות , יש לחשוב במושגים ולא בעובדות. תפישות העוסקות בנושאים כמו "הרתעה" , "מאזן אימה" ואפילו "גישה עוקפת" ו"ריכוז המאמץ" , מבטאות בראש ובראשונה ניתוח מופשט של בעיה לצרכים מעשיים.
ברמות בכירות הכושר לנהל מלחמה קשור מאד ביכולת להגדיר בצורה מופשטת מסקנות הנובעות מצבירת עובדות ונתונים.
חשיבה ביקורתית היא חשיבה שאינה משלימה עם הנחות ומוסכמות מרובות מדי ושואפת לבדוק ולבקר אותן מראשיתן. חשיבה זו היא אחד התנאים החשובים ליצירה רוחנית בכל תחום שהוא. במקום שיש ויכוח , אי-הסכמה ובדיקה מתמדת של מה שסוכם בעבר , יש סיכוי לפריחה והתחדשות של התרבות.
חכמת המלחמה היא תרבות מסוג מסויים ובמובן זה , מותניית פריחתה בביקורת , בויכוח ובמחלוקת. מידה גדולה של הסכמיות והעדר ויכוח , מסיבות שעליהן אעמוד בהמשך , הביאו לניוונה של המחשבה הביקורתית בצה"ל.
חשיבה יוצרת היא חשיבה המביאה לעולם יצירות ורעיונות שלא היו בו קודם. בעולם התרבות מבחינים בצורה בולטת בין כשרון רגיל לבין כושר יצירה. המבקר הספרותי עשוי להיות מוכשר יותר מן הסופר, אף על פי כן מייחד את הסופר הכוח היוצר. חשיבה יוצרת זקוקה לטיפוח. צריך לחפש את האנשים היוצרים וצריך לעודד כל גילוי של יצירה. מטבע הדברים הוא , שיצירה בהיותה חדשה , נתקלת בעולם זר ועויין וקל מאד להחניקה ולהעלימה. רק עוצמתה של יצירה חזקה , או תנאי סביבה נוחים , מאפשרים ליוצר וליצירה לפרוח.
דברים אלה , היפים לעולם התרבות בכללו , יפים גם לצבא. אנשים כוינגייט עשויים להיחנק במימסד צבאי בוטח בעצמו ומאובן. גדולתו של צה"ל בעבר הייתה יכולתו להעלות מתוך עצמו פתרונות מקוריים ששיקפו מחשבה יוצרת בתחום הצבאי , ואופיו – שנתן מרחב מחיה לאנשים יוצרים. אולם יכולת זו שהייתה מן הקווים המאפיינים של צה"ל בעבר , הלכה ודעכה. חיפושי דרכים חדשות פינו את מקומם להליכה בדרכים סלולות ומפקדים מקוריים הפכו למיטרד ולאבן-נגף.
שלושה תחומי חשיבה אלה – המופשטת , הביקורתית והיוצרת – הם שלוש פנים של מטבע אחד. ההפשטה , הביקורת והיצירה קשורים זה בזה , תלויים זה בזה ונבנים זה מזה.
הכתיבה הצבאית כמודד לחשיבה
בימינו , הכתיבה היא אחד הביטויים החשובים של החשיבה. שכן, רק בדרך של הפצת דעות ברבים ניתן לנהל ויכוח. עם כל המגבלות הנובעות מסודיותם של נושאים רבים בתחום הביטחון נשארה הכתיבה הצבאית קנה-מידה מקובל לרמת חשיבה צבאית של המדינות השונות.
מבחינה זו מאלף להשוות את גיליונות "מערכות" משנות ה-50 עם אלה של השנים האחרונות. בגיליונות אז כתבו והתווכחו רבים מהמפקדים הבכירים של צה"ל , כמעט בכל גיליון הייתה התייחסות ישירה או עקיפה לבעייה עקרונית שצה"ל עמד בפניה.
מאז נשתנו הדברים לחלוטין , ואין צורך להסביר , שאין הדבר תלוי במערכת. רמתו של כתב-עת מסוג זה משקפת את עמדתו של ציבור הקוראים והתייחסותו לעצם הנושא. ומבחינה זו התמורות ב"מערכות" הן ביטוי נכון לתמורות במשקלה של המחשבה הצבאית במרוצת השנים. כאשר תמורה זו מתבטאת ב"מערכות" אין הנזק חמור , אולם כאשר היא מתבטאת במלחמה , אין שיעור לניזקה.
אחד הביטויים הקשים לירידתה של המחשבה הצבאית נתגלה לפני המלחמה ובמלחמה במערך המודיעין. ואין פלא בדבר. בעוד שבנושאים אחרים , עשוי כושר ביצוע מעולה לתקן מישגים בחשיבה , הרי מערכת המודיעין היא בראש וראשונה מערכת של חשיבה. המודיעין נושא בחלק ניכר מהאחריות לכך שצה"ל הופתע וניתוח ליקויי עבודתו מצביע על חוסר דימיון ועל העדר פתיחות לביקורת , שהם ממאפייני הליקויים בחשיבה הצבאית בצה"ל לאחרונה.
ככל שיכאב הדבר , עלינו להודות שבמלחמה זו לא עמד לנו "הראש היהודי" , והדבר חייב ללמדנו שגם בתחום זה אין עליונות טבעית ואין תחליף לביקורת ולדמיון המושגים במאמץ עקבי ומתמיד.
ערכים וסגנון החיים
התחום השני שחלה בו , לדעתי , ירידה חמורה בשנים שלפני המלחמה הוא בנושאי הערכים וסגנון החיים של הקצונה בצה"ל. זהו תחום מקיף ורחב ועל כן אעסוק רק בכמה תופעות הקשורות בו.
אחת התופעות החמורות שקרו בצבא בשנים שלפני המלחמה בתחום הערכים היא החלפתו של משטר החוק במשטר של שרירות לב.
בדרך כלל אנו מכנים את משטר החוק בשם "משמעת". בשנים האחרונות נתפש מושג זה במשמעותו המצומצמת , דהיינו חובות פקודים כלפי מפקדיהם. כאן נשתמש במושג "משטר של חוק" , מתוך כוונה להדגיש את חובות המפקדים כלפי מערכת החוקים והנוהלים של הצבא.
החלפת משטר החוק במשטר של שרירות לב פירושה , שלדידם של מפקדים , אין החוקים והנוהלים , אלא אמצעים לניהול העניינים בדרגות הנמוכות של הצבא ; ואילו הקצונה הבכירה , בזכות כישרונותיה או בזכות "כריזמה" שאינה מוסברת , זכאית לנהל עניינים לפי החלטה שרירותית.
בימי שלום מתבטאת תופעה זו בשורה של חריגים , שקצינים מרשים לעצמם , אם זו נהיגה במהירות מופרזת ואם זה שימוש בלתי חוקי ברכב צבאי ובנהגים. בשנים שלפני המלחמה היו נושאים אלה עומדים באורח קבוע על סדר-יומו של הפיקוד הבכיר של צה"ל והדבר מעיד שאמנם נפרצה החומה בתחום זה.
אלא שבדרך כלל נתפשו הדברים במשמעותם המוסרית והעקרונית , ולא הושם לב לנזק המבצעי הכרוך בכך. בימי שלום הצביעו על הדוגמא הרעה שנותנים מפקדים לחייליהם בנושאים אלה , הוכיחו עד כמה פוגע הדבר בדימוי הציבורי של הצבא , אך לא נתנו את הדעת לכך , שישי לנוהגים ונוהלים אלה השלכה על כושר-הלחימה של הצבא. משום כך גם קל היה יותר לעבור לסדר-היום בנושאים אלה או להסתפק בצעדים מתונים בלבד.
מתוך ניסוני במלחמה זו ומתוך לימודה נוכחתי לדעת , כי המשטר של שרירות-לב שפשט בקרב הקצונה של צה"ל גרם במישרין לירידת כושר הלחימה של הצבא. הדוגמאות הבולטות לכך הם בתחום ביטחון הקשר ועבודת המטה. נקבעו בצה"ל שורה ארוכה של אמצעים ונקבעו נוהלים למניעת הדלפת סודות צבאיים דרך אמצעי הקשר. והנה מסתבר , שבשעת המבחן הזו אלה דווקא מפקדים בכירים שחשבו כי האסור לכל קצין זוטר , מותר להם. התוצאה הייתה , שתכניות אופרטיביות ברמות הבכירות ביותר , הועברו בקשר ללא כל הסתרה ונמסרו לאוייב על מגש.
איני מוצא הסבר להתנהגותם של אותם מפקדים , אלא בזה , שבמשך שנים הורגלו לכך , שפקודות ונוהלים מחייבים את זולתם , אך לא אותם עצמם.
דוגמא נוספת לכך היא הרמה הירודה של עבודת המטה ברמות הגבוהות ביותר. משעה שגדל היקף הצבאות והמלחמה נעשתה מורכבת , הגיעו כל העוסקים בכך למסקנה , שניהול המלחמה אינו יכול להיעשות על ידי מפקד אחד ויהיה מוכשר ככל שיהיה , אלא יש הכרח בעבודת מטה מסודרת וקפדנית , כדי להגיע להחלטות נכונות וכדי לבצען ביעילות. לשם כך הוקמו מטות ונקבעו סדרים ונוהלים המחייבים את המפקד ואת המטה כאחד.
והנה , משטר שרירות הלב שפשה בתוכנו הביא לכך , שמפקדים בכירים החלו להאמין , כי הצלחה במלחמה עשויה להיות פרי של הברקה גאונית , החלטה ופקודה בלבד , ללא כיסוי מקדים ומשלים של עבודה מטה ולא ראו עצמם כבולים לנוהלי עבודת מטה שהם עצמם קבעו.
מתוך ראיית דברים במלחמה ולימודה לאחר מכן, נוכחתי לדעת שהחלטות גורליות נתקבלו לעיתים ללא עבודת מטה מקדימה ראויה לשמה וניהול המלחמה היה במקרים רבים אינטואיטיבי ומאולתר, הרבה יותר מאשר מחושב ומתוכנן.
אין אני מתעלם מהעובדה , שניהול נכון של מלחמה כרוך גם בידיעה מתי לחרוג מנוהלים ומדפוסים קבועים ושדבקות מופרזת בסדרים ותקנות , עלולה להביא לקיפאון והתאבנות. אולם , מכאן ועד למקום שאליו הגענו – רחוקה הדרך. במלחמה זו הפכו החריגות לשיטה , והדבר נבע מזילזול במשטר ובחוק שפשה בקרבנו.
הקרייריזם כסגנון חיים
אחד הערכים השליליים אשר השפיעו על יצירת סגנון החיים החדש של הקצונה בצה"ל , הוא הקרייריזם.
אין מחלוקת על כך , שהשאיפה להתקדם ולהצליח היא מן הגורמים המדרבנים והממריצים בכל חברה והיא מקור להתפתחות ולהישגים. אף על פי כן מתוח קו-גבול מסויים , שמעבר לו נהפכות שאיפות כאלה לגורם שלילי ומזיק.
קשה להצביע על קו גבול זה , ועם זאת ברור שהוא קיים. אפשר גם לציין מתי חצה הקצין את הגבול. בשעה שמתהווה ניגוד בין השקפותיו של קצין בנושאים חשובים לבין השקפות מפקדיו והוא בחר להסכים ללא ויכוח , כדי להצליח ולהתקדם. פירוש הדבר כי אותו קצין "אכול" קרייריזם וכי שאיפתו להתקדם ולהצליח תהיה לרועץ לכל ניסיון של שיפור ותיקון.
למותר להדגיש , שערך זה של קרייריזם , זוכה ללגיטימציה ולפריחה באותן חברות , שמידה מופרזת של הסכמיות והתנגדות לביקורת היא מסימני ההיכר שלהן. עם זאת , חשוב להזכיר שאין כל קשר בין קרייריזם לבין כישרון. מידה זו עלולה לדבוק במידה שווה בקצינים מוכשרים ולא מוכשרים , והיא ביסודה פרי של חינוך ואופי.
הקרייריזם נוטה להתפתח בצבאות של ימי שלום והסיבה לכך ברורה. בתקופות כאלה ההסכמה עם המפקד תועלתה בצידה , ואילו סכנתה היא מופשטת ובלתי מוחשית. לא כן בימי מלחמה. הקצין יודע , כי החלטה מוטעית של מפקדו עלולה לעלות במחיר יקר והוא נכון יותר להתווכח ולעמוד על דעתו.
אווירת השאננות והביטחון העצמי בתקופה שקדמה למלחמת יום הכיפורים , עודדו את פריחת הקרייריזם בצבא. הדברים נשתנו תוך כדי המלחמה וניתן לקוות שקצינים רבים ככל האפשר למדו את לקחם במלחמה , אולם אין אנו יכולים להתעלם מן העובדה , שבניתוח מספר קרבות קשים שניהל צה"ל במלחמה זו , ניתן להראות שמפקדים הידועים כמוכשרים , נכשלו כיוון שביצעו ללא ערעור את המוטל עליהם ולא ניסו לעמוד על דעתם ולשכנע את מפקדיהם.
עם זאת , ברור שהנזק העיקרי של פריחת הקרייריזם חסר-הרסן נגרם דווקא בהכנות למלחמה הנעשות בימי שלום. תכונה זו גורמת לכך , שבדיונים ובתכנונים אין עמדותיו של המפקד עומדות בפני ביקורת ובדיקה יסודיות. בהיעדר שני אלה, יהיו רמת המחשבה והתכנון הצבאיים בכל דרג – נמוכים וירודים.
צמיחתו של קרייריזם בלתי מרוסן , משמעותו גם טיפוח קצינים בעלי מרפקים , המוכנים לדרוס כל חבר העומד בדרכם להצלחה. ממילא נוצר מצב שקצינים שאין בהם תכונות אלה , נחסמת דרכם להתקדמות ובסופו של דבר הם מוצאים עצמם מחוץ לצבא.
המפקד ופקודיו
מוצר אחר של הקרייריזם הוא הפער בין חיילים וקצינים. בשעה שקצין מתחיל לחשוב שקנה המידה היחיד להצלחתו , הוא מידת האמון וההערכה שרוחשים לו מפקדיו והוא סבור , שזה קנה המידה היחיד להערכתו ולקידומו – מאותה שעה הוא מפסיק להתעניין בדעתם ובהערכתם של פקודיו. הרבה יותר חשוב לו סיכומו של מפקד המבקר אותו , מאשר התרשמותם של החיילים אשר הוא מבקר אותם. תשומת הלב העיקרית שלו מושקעת בנושאים אשר , כך הוא סבור , הם בעלי חשיבות בעיני המפקד ואין הוא שם לה לדברים שבעיניו אולי הם פעוטים , אך הם רבי חשיבות בעיני חייליו.
אף בעניין זה עיצב הקרייריזם במידה רבה את סגנון חייהם של חלק מהקצינים בתקופה שקדמה למלחמה והדבר ניכר אף במלחמה עצמה. נוכחתי לדעת , כי במקרים רבים התעלמו מפקדים מחשיבות מעשיהם והתנהגותם , כגורם בהעלאת רוח הלחימה והנכונות לקרב של חייליהם. מפקדים רבים אף לא מצאו לנכון לשוחח עם חייליהם לפני הקרב.
יתכן שאין לכך ערך מבצעי ישיר , אולם לעיתים קרובות נחרץ גורלו של קרב , לא לפי ההכנות הטכניות הנעשות לקראתו , אלא לפי מידת נכונותם של החיילים ללכת אחרי מפקדיהם. ולעניין זה – שיחת מפקדים עם חייליהם , היא מן המעשים שאי אפשר למדוד את חשיבותם גם משום שאין לכך אמת-מידה וגם משום שאין ערוך לשיחה כזאת.
פרסום וראוותנות
בתחום הערכים שלקינו בהם ראוי לכלול גם את אהבת הפרסום וייצר הראוותנות שפשו בקצונה של צה"ל. בתחום זה ניתן להצביע בבירור על מלחמת ששת הימים , כמועד שלאחריו נפרץ המחסום בתחום זה. ריבוי היומנים , הספרים והכתבות על המלחמה שבהם הודגש חלקם האישי של המפקדים בניצחון , הביא למרוץ פרסומת בין הקצינים.
אין צורך להאריך ולהסביר את הנזק הישיר שהסבו כל אלה לעניין שמירת סודות המדינה וצה"ל. כל חיל מודיעין בעולם המכבד את עצמו , לומד את מהלכי האוייב במלחמה הקודמת , כדי לנתח מה יהיו תכניותיו ומהלכיו של האוייב במלחמה הבאה. בתום מלחמת ששת הימים הביאה רדיפה הפרסומת לכך שכל מהלכינו במלחמה הוגשו לאוייב על מגש עיתונות.
אולם הנזק הנגרם מרדיפה מופרזת של פרסומת גדול אף מזה. מטבע הדברים מחייב ניהול ענייני הצבא שורה ארוכה של מעשים. חלקם ניתן לפרסם ועשוי להרשים ולמשוך את לב השומע או הקורא , וחלקם מחייב עבודה אפורה ושגרתית שאין תיאורה עשוי לספק חומר לעיתונאי.
מובן מאליו שכל הקשור בבניין העוצמה , בתכנון , בהדרכה – כרוך יותר בעבודה אפורה , שיגרתית וממושכת , ואילו זרקורי הפרסומת מופנים בדרך כלל למבצעים קצרים ומרשימים. הדגשתם של נושאי פרסום ויוקרה חיצונית בחיי הצבא הביאה לכך , שחלק מהמפקדים הקדישו חלק גדול יותר מזמנם לנושאים שיש עמם פרסום , ונטו לעסוק פחות בעבודה אפורה. הדגש הרב על חיפוש היוקרה הציבורית אף הביא לכך , שחלק מן הקצינים הבכירים הקיפו עצמם בבעלי מקצועות הנהנים מפרסומת או העוסקים בה. בדרך זו נותר קשר חברתי מתמיד בין הקצונה כמעמד , לבין אותו מעמד חברתי שאחד מסימני זהותו הם חיים קלים ושטחיים ולאו דווקא העמקה ומסירות. צריך אדם להיות בעל אופי חזק ביותר כדי שיהיה מוקף באנשים שזה סגנון חייהם , ולא ייגרר אחריהם במידה זו או אחרת.
בביקורת זו על רדיפת הפרסומת והיוקרה , אין אני מתעלם מן החשיבות שיש לעיתים למתן פרסום מסויים לדרג העליון של הקצונה , במטרה ליצור אווירה ציבורית של אמון והערכה לצבא ותחושת ביטחון ש"יש על מי לסמוך". נראה לי , שאת הגבול בין פרסום נחוץ לבין פרסומת מזיקה יש לתחום בשני תחומים : ראשית בתחום ה"מה" – מה הנושאים הראויים לפרסום. שנית , בתחום ה"אייך" – מה יהיו אופיו וצורתו של פרסום זה.
יש להבליט , לדעתי , עמדות , דעות ומעשים ולהמעיט בתיאור האישיות וכישרונותיה , תיאור שקל להיתפש בו להגזמות ולהפרזות.
בתחום הצורה , יש להעניק לה מימד תרבותי ורציני ככל האפשר , וזאת על ידי בחירת עיתונאים וסופרים בעלי יכולת כזו ועל-ידי הדרכה והכוונה של הקצונה.
בחירת המפקדים והכשרתם
תחום חשוב אחר שבו נחשפו במלחמת יום הכיפורים ליקויים ניכרים , הוא רמתם של חלק מן המפקדים בצה"ל. במלחמה נסתבר שלמספר תפקידים אחראיים נתמנו מפקדים שלא היו ראויים לתפקידם. יש להדגיש שאין בכוונתי לפסול את כל המפקדים , ואף לא חלק ניכר. המדובר במספר קטן של מפקדים , אך ברמות בכירות. כדאי לזכור שקצין בכיר שאינו יעיל בתפקידו , עלול לגרום נזק שהיקפו רחב הרבה יותר מן התחום עליו הוא מופקד.
לעניין זה ניתן להמשיל את הצבא לשלשלת שחוזקה נמדד על-פי כוחה של החוליה החלשה ביותר. התרופפותה של מערכת צבאית תתחיל תמיד במקום שבו ימצאו המפקדים הגרועים יותר. איכותה של מערכת הפיקוד ורמתה , תלויים בראש וראשונה בקיומה של מערכת קפדנית , אשר קובעת מי ראוי להימנות על מפקדי צה"ל ומי מתוכם יש ליעדו לתפקידים רמים יותר. הימצאותם של קצינים שאינם מוכשרים – ואפילו הם מעטים – ברמות הבכירות , מעידה שמערכת המיון והבחירה של הקצונה בצה"ל נפגמה.
את שורשיה של תופעה זו יש לחפש שנים ארוכות לפני מלחמת יום הכיפורים. ה"אבות המייסדים" של צה"ל , המפקדים שעמדו ליד ערש הצבא והובילו אותו למלחמות במשך כחצי יובל שנים , היו קצינים בעלי כושר חשיבה מקורי ויוצר והם העניקו לצבא דפוסי ארגון ושיטות לחימה מקוריים. אולם , מפקדים אלה לא השכילו להקים תחתם מפקדים שיהיו בעלי אותן תכונות. במקרים רבים בחרו לקדם מתחתם מפקדים שכישוריהם היו בתחום הביצוע או המשמעת יותר מאשר בתחום החשיבה , וכך קרה שעם פרישתם , הוחלפו לעיתים ה"אבות המייסדים" במפקדים שלא הייתה בהם המקוריות של אבותיהם.
בחינת הסיבות לתופעה זו מביאה למסקנה שבמשך שנות קיומו של צה"ל לא הצליחו מפקדיו להנהיג שיטה נכונה לבחירת מפקדים והכשרתם.
ניתן לציין שלושה עיוותים עיקריים בשיטת הערכת הקצין , שהביאו לירידת איכותה של הקצונה: הערכה משוחדת , הערכה מעוותת בחסר והערכה מעוותת ביתר.
הערכה משוחדת פירושה שהמעריך קובע דעה על הקצין הכפוף לו , לא על-פי שיקולים ענייניים , אלא על-פי שיקולים אחרים , מהם נאים יותר ומהם - פחות. הפסול שבהם הוא החנופה. תכונה אנושית זו , היא האוייב הראשון במעלה להערכה של קצין. דווקא במערכת היררכית כגון זו שבצבא , יש סיכוי רב להימצאותה של נטייה זו בקרב מפקדים זוטרים ובכירים כאחד. אין תרופה למגיפה זו , אלא בחינוך לערכים של אומץ-לב והגינות בכל הדרגים. לצערנו , ככל שפחתו מידות אלו בתוכנו , נתרבו הגילויים של "לקקנות" וחנופה , מה עוד שבמקרים רבים מדי הוכיחו תכונות אלו את עצמן כמכשיר יעיל בדרך להצלחה.
הערכה מעוותת-בחסר פירושה שהמעריך אינו מתעניין במכלול תכונותיו של פיקודו , ואינו שופט אותו לפי כל הישגיו , אלא די לו באותם נושאים שנראים לו חשובים. מידה רעה זו מצויה לעיתים דווקא בקרב מפקדים מוכשרים ונבונים. די להם בחוכמתם שלהם , כדי לפקד על חייליהם. ממפקדי המשנה הם מצפים לחריצות ולמסירות בלבד. זו הסיבה שמפקדים מהוללים בתבונתם , גידלו לעיתים שורת מפקדים שתהילתם אינה בתבונתם , אלא בתכונות אחרות. שעתם הקשה של היורשים באה , שעה שאותו מפקד נבון שטיפח אותם , משאירם למלא את מקומו.
הערכה מעוותת-ביתר פירושה שהקצין המעריך מייחס למפקד המוערך תכונות שאין בו. לעיתים הסיבה לכך היא היכרות מקרית ושטחית , והמפקד המעריך מרחיב את התרשמותו לתחומים אשר לגביהם אין לו אינפורמציה מספיקה ושיטתית. הצלחה מקרית מתפרשת ככישרון , וכישרון בתחום מוגבל מתפרש כיכולת בלתי מוגבלת.
הדוגמא הטובה ביותר לפשיטת רגל בתחום הערכת הקצין היא "טופס הערכה" שלנו. בשנים האחרונות כמעט שלא היו קצינים שזכו לחוות דעת "בינונית" , ורובם המוחלט של הקצינים הוערכו כ"טובים" או "טובים מאד".
תיקונם של מערכת הערכת הקצינים הוא מן הדברים הדחופים והחשובים לביצוע. הדבר ניתן להיעשות בקלות ובמהירות רבה יותר , יחסית , מן הנושאים שהעלינו , שכן די בהכנסת כלים ואמצעים טכניים ידועים ומקובלים , כדי לתרום תרומה מכרעת לשיפורה של מערכת זו.
הערכה צודקת ונכונה של קצינים חייבת לתרום בשני תחומים. היא אמורה לקבוע מיידית מי מהקצינים יקודם לתפקיד בכיר יותר והיא באה להזכיר למפקדים למי מפקודיהם יש תכונות שאינן דרושות בטווח הקצר של זמן או תפקידים , אך עשויות להיות חשובות בעתיד. לדוגמא : יתכן שמבין המ"מים ייבחר כמ"פ , הקצין שיש לו כושר מנהיגות וידע מקצועי רב יותר , אולם כדאי שיושם לב גם לאותו מ"מ שאולי מחלקתו אינה הטובה ביותר , אך כושרו השכלי הוא כזה שהוא עתיד להיות נכס לאגף המודיעין.
שיטת ההערכה חייבת להיות "רבת מודדים" ו-"רבת מדדים". רבת מודדים – חוות הדעת על הקצינים תתבססנה על מספר מקורות. לדוגמא , כל קצין יקבל חוות דעת אחדות ממספר מעריכים בדרגה גבוהה יותר , או בדרגתו. רבת מדדים – חוות הדעת תגובש לאחר מבחנים מסוגים שונים. במבחנים אלה תינתן לקצין אפשרות לבטא לא רק את היכולת הנדרשת למילוי תפקידו , אלא גם פוטנציאל נוסף הטמון בו.
מעל ומעבר לכל שיקולי היעילות שהזכרנו , יש להדגיש שמערכת קידום מעוותת ובלתי צודקת , יוצרת הרגשת מרירות בקרב הקצונה כולה , דוחפת קצינים מוכשרים לעזוב את הצבא ומקטינה את רצון היצירה והעבודה של הנשארים.
הקמת מערכת צודקת ויעילה לקידום קצינים היא מעשה שאין לדחותו ובמידה רבה היא תנאי לשיפורם של הנשארים בהם דנו קודם-לכן.
בסמוך לנושא בחירת הקצינים , ראוי להזכיר את עניין הכשרת הקצין. כל איש צבא שמקצועו מכובד בעיניו , אינו יכול שלא לתמוה על משך הזמן הקצר הדרוש כדי ללמוד מקצוע זה. מהנדסים , עורכי דין ורופאים מקדישים שנים ארוכות ללימוד מקצועם , אך אין הם יכולים להסתפק בכך : מדי פעם עליהם לצאת להשתלמויות וללמוד באורח עצמאי , כדי לקיים את הקשר עם חידושי המקצוע. לעומת זאת , משכה של מערכת הקורסים הצבאית המחייבת קצין מיום צאתו לקורס קצינים ועד היותו רמטכ"ל אינה עולה ברוב המקרים על שנתיים ... יתירה מזו, משעה שמסיים הקצין את המכללה לפו"ם ועד סיימו את שירותו בתפקיד בכיר ביותר , עשויות לחלוף כחמש עשרה שנים , בהן לא ישלים הקצין את ידיעותיו ולא יחדש אותן בצורה שיטתית ומסודרת. לעיתים גם הלימוד במכללה לפו"ם אינו מהווה תנאי לקידומו של קצין ובמקרים רבים מתמנים מג"דים ומח"טים שכל ידיעותיהם נובעות מניסיונם המעשי.
מאחורי גישה זו עומדת כיום בצה"ל האידיאולוגיה , שלימוד מן הניסיון הוא שיטת הלימוד הטובה ביותר. אין להכחיש אמנם שיש יתרונות רבים ללימוד בדרך הניסיון , אלא שיש לזכור גם את מגבלותיה של שיטת לימוד זו – לעולם אין היא מכשירה את האדם להתמודד עם בעיות בהן לא נתקל קודם לכן. שני הבדלים יש בין לימוד מהניסיון ולימוד עיוני : הבדל מהותי ראשון הוא שבלימוד עיוני היקף החומר הנלמד יהיה תמיד גדול מזה הנדרש בחיי המעשה , ואילו בלימוד מהניסיון תמצאנה תמיד בעתיד בעיות שלא נתגלו בעבר. הבדל אחר הוא שלימוד עיוני הוא תמיד שיטתי וכוללני יותר מאשר לימוד מהניסיון.
לאור זאת יתכן שאין זה מקרה שבימים הראשונים למלחמה , התקשו חלק מהמפקדים לעכל ולהבין את הנסיבות החדשות בהן התנהלה המלחמה.
רבים מן הנושאים עליהם עמדנו קודם לכן בתחומי המחשבה הצבאית וסולם הערכים של הקצונה , קשורים קשר הדוק בשאלת דרכי קידומה והכשרתה של הקצונה. שיטת ההערכה הקיימת דחתה מן הצבא מספר ניכר של קצינים צעירים ומוכשרים , ומסלול ההכשרה הבלתי מקצועי לא תרם כראוי לפיתוח השכלתם וחשיבתם של אחרים שנשארו.
הנהגת שיטת הערכה מקיפה , אובייקטיבית ובעלת תוקף , והגדלת פרקי הזמן בכל שלבי הקריירה הצבאית , בהם יקדיש הקצין באורח מסודר ושיטתי את זמנו ללימוד מקצוע הצבא – עשויים לתרום תרומה ניכרת להעלאת איכותה ורמתה של קצונת הקבע.
מתוך ביקורתי על תופעות שליליות בחיי הצבא בתקופה שקדמה למלחמת יום הכיפורים עלול להיווצר הרושם כאילו לא הייתה חלקה טובה בצה"ל באותה תקופה. איני סבור כך ואף על פי כן אני מתאר כך את הדברים ויש הצדקה לדרך זו. בדומה לחקלאי שאינו מסתפק בראיית פריחתו של העץ, אלא מחפש אם אין מחלה בשורשיו, ובדומה לספן שאינו מסתפק במראה הספינה , אלא בודק אם אין תולעים בקורותיה , כך אלה הרוצים להרחיק ראות, חייבים לזכור כי לעיתים משמעותם לעתיד של סדקים פעוטים ובלתי נראים, גדולה יותר מחזית נאה ומרהיבת עין.
כיוון שבכתיבת הדברים, איני מתכוון להוקיע אשמים בעבר, אלא להצביע דווקא על הנושאים לתיקון בעתיד, ראיתי לנכון להבליט ולהדגיש את התופעות, ואפילו היו חלקיות ולא מושלמות, הפוגעות ביסודות ובשורשים של קיומנו.
סדק ביסודו של בית נראה פחות מאשר סדק בגג , ואף על פי כן הוא מסוכן פי כמה. הדברים שאני עוסק בהם שייכים ליסודות , משום כך קשה יותר לגלותם , אך סכנתם מרובה יותר, ולכן מצאתי לנכון להבליטם ולהדגישם. זאת ועוד, יתכן שחלק גדול ממרכיבי כוחו של צה"ל הם תקינים, והפגמים מצויים רק במיעוט הנותר. די בכך שמצבנו יהיה חמור.
בעולם המודרני, מוכרעת תחרות בתחומים מקצועיים על חודו של תער. נדגים עניין זה בתחום הספורט ובתחום הכלכלה. הניצחון בתחרויות אתלטיקה מתבטא בכל שהמנצח מקדים את יריביו בפער מרחק שאינו אלא חלק זעיר מאורכו של מסלול המרוץ כולו. טיפוח אלופים מתבטא בעיקר במאמץ עליון להשגת תוספת הישג זעירה ביותר. הוא הדין בתחום הכלכלה. בתחרות בין מפעלים המייצרים מוצר דומה , הכישלון או ההישג נקבעים על ידי כך שאחד המפעלים מצליח לייעל עצמו ולהוזיל את מוצריו באחוז קטן בלבד , ודי בכך כדי לשבור את המתחרה. צבאות ערב נעשים צבאות מקצועיים, ומבחינה זו גם אצלם וגם אצלנו – רמתו של החלק העיקרי של המערכת הצבאית טובה ביסודה. המאבק הוא על המועט הנשאר. כל פגם שמשקלו היחסי אינו גדול בהשוואה לכלל המערכת, מקבל משמעות גדולה מאד בתחום שבו ניתן לקלקל או לשפר. יתר על כן, גידול הפער הכמותי בכוח אדם ובציוד בינינו לבין אויבינו, עתיד להביא לכך שעל השלשלת של צה"ל הנושאת את ביטחוננו יוטל לשאת משקל כבד מזה שנשאה אי-פעם. מאחר שכך, עלינו לעשות כל מה שביכולתנו כדי להבטיח שבשלשלת לא תמצאנה חוליות חלשות.
ביקורת , ככל שתהיה נוקבת , היא אחד האמצעים לחיזוק ולבניה, בתנאי שמטרתה ומגמתה אינה ערעור והריסה, אלא בניין ויצירה.
כתבתי דברים אלה ברוח זו ואני מקווה שכך גם יקראו וישמעו.
* המכתב מופיע בספר "אמת בצל המלחמה" (1978).
כל הזכויות שמורות. © Upsite Group