על חברה וכלכלה

"מה קרה לנו"? המשפט הזה חוזר ועולה במוחי השכם והערב. ולא בגלל המצב הקשה, אובייקטיבית... רוח נכאים מרחפת על פני הארץ, ואני תמהה  מה קרה לנו כעם, כאומה, כיחידה אורגנית שידעה בעבר מנין היא באה, לאן היא הולכת ומה תפקידה כאן. בשטח האדמה הזה.
איך זה שמדינת ישראל נחשבת בעיני רבים טובים מבניה כ"בית על תנאי" – שאם יהיה בו שקט – יישארו בו ואם לאו – ירדו מהארץ. יחיו בגלות...  ובעיקר – יעשו למען הונם וביתם הפרטי. "מימוש האני" זה נקרא היום.
מה קרה לשותפות הייעוד שלנו?  ולא מדובר על אחידות הדעה, שלא הייתה קיימת מעולם -  וטוב שכך. אבל הייתה הכרה ברורה, חוצה שכבות, מפלגות ודעות בהכרח קיומנו כאן וביצירת  מסד משותף שעליו אין עוררין: בטוב וברע, כאן ביתנו, אין בלתו ועליו נילחם ונאבק.
מה קורה לפוליטיקאים שלנו, שדרך התנהלותם מדרדרת אותנו לעברי פי פחת. כל יחיד, מפלגה, קבוצה, הם קבוצת לחץ הדואגת לעצמה ולאנשי שלומה ושתישרף המדינה... 
מה קורה לוועדי העובדים, משרדי הממשלה, וכל השובתים למיניהם הסוחטים עוד ועוד את קופת המדינה המידלדלת.  הייתכן שהם אינם רואים מה שאנחנו רואים?  
מה קורה לרשויות המקומיות! כולם, אבל כולם, מדברים על השחיתות הפושה ומעמיקה ברשויות ואף אחד לא עושה דבר. איך אנחנו מחשים?
והתקשורת שלנו,  שגם היא הפכה לשופר תעמולה אינטרסנטי של עצמה ושל מקורביה, שבדברים חיוניים כמו טוהר מידות איננה משמיעה כמעט את קולה, אך לא שמה לה רסן גבולות וסייג בכל עניני בטחון המדינה. 
מה קורה לכם, הצעירים המשתמטים מהצבא וחותמי עצומות הסירוב לשרות בשטחים. עכשיו, בעיצומה של מלחמה, מצאתם לנכון להפנות עורף לאחיכם המרימים את נטל השרות הביטחוני על כתפיהם ? האם חדל המצפון לשחק תפקיד ? והדמוקרטיה וחוקיה – מה יהא עליהם? 
והכי חשוב - איפה המנהיגות, האופק, סימני הדרך התוואי. תנו לנו פרוייקט לאומי. שימו לנו מטרה, קראו לנו לדגל. 
התחושה היא שהמדינה בורחת לנו מבין האצבעות. לא מסיבות בטחון ולא בגלל  האלימות המשתוללת. לא הפלשתינאים וזכות השיבה. לא מלחמה ושלום, אלא אנו, בתוכנו.

השיבו לנו את המולדת, את הבית.. תנו לנו סיבות לאהוב את הארץ הזאת, למרות הקשיים. 
בעיני לא קיימת שאלה איפה אחיה אני ואיפה יחיו ילדי. השאלה הקשה היום היא איך נראים חיינו. פנו גם  לנו דרך. תנו גם לאנשים כמונו קצת מקום.

ברכה יהושפט-רונן , מה קורה לנו ? , עלון לאו"ר 21 , ניסן תשס"ב , מרץ 2002

ההבדל בין רמתה של המנהיגות הפוליטית אז לזו של היום והשוני בין תנועות המחאה של אז מול היום משקפים תהליכים עמוקים שעברה החברה הישראלית בדור המפריד בין שתי המלחמות (מלחמת יום הכיפורים ומלחמת לבנון השנייה). התהליך האחד – שקיעת המערכת הפוליטית, ירידה ברמתה, ניוונה והשחתתה. לא מקרה הוא שבמקביל לניהול העלוב של המלחמה (מלחמת לבנון השנייה) נתונים היום כמה מאנשי הציבור במדינה בחקירות על עבירות שפלות. 
התהליך האחר – התפשטות הניכור והאדישות בחברה הישראלית. לפני דור עדיין הייתה רוח של שותפות ואכפתיות שהוציאה אלפים לרחובות בעניינים חברתיים ואידיאולוגיים. היום השפע והרווחה הפכו למטרות עליונות בחלקים רבים של הציבור, בחלקים אחרים אבדה התקווה "שאפשר לשנות משהו במדינה". 
שני התהליכים הללו שנחשפו בעקבות המלחמה (מלחמת לבנון השנייה) הם סיבה לדאגה עמוקה. היום כבר ברור שפנינו אינן אל המנוחה והנחלה, שצפויים לנו מאבקים קשים על קיומנו. איך נוכל לעמוד בהם עם מנהיגות כזו שמובילה עם מנוכר ואדיש?

יעקב חסדאי , חוזרים אל המערכה ,  עלון לאו"ר 30 , תשרי תשס"ז , ספטמבר 2006

ועוד נושא שאיש אינו עוסק בו. המשבר אינו רק משבר כלכלי. היום זה כבר גם משבר של ערכים. וכדי להתמודד עמו, צריך מסע חינוכי לאומי יסודי.
מה טיבו של המשבר הערכי? 
פעם ידע כל אדם שהאחריות לפרנסתו ולפרנסת משפחתו מוטלת בראש וראשונה עליו. מי שנזקק לצדקה, היה בוש בכך. הספרות והתרבות שלנו מלאים בתיאורי מצוקתם וכאבם של אלה שנזקקו לצדקה. כדי לא לפשוט יד לצדקה, מוכנים היו בני אדם לעסוק כמעט בכל עבודה. "פשוט נבלה בשוק ואל תזדקק לבריות" – אמרו חכמינו ומורשה זו נשמרה דורות רבים. 
גם אצלנו היו גילויים של מורשת זו. רופאים, מוזיקאים ומהנדסים שהגיעו בשנות השלושים מגרמניה ובשנות התשעים מרוסיה, לא בחלו בכל עבודה כדי לקיים את עצמם ואת משפחתם.
בעשרים השנים האחרונות נהרסה מורשת זו. המדינה הוכרזה כגביר שלפשוט יד אליו זה מצוה וכבוד. בעצם לא לפשוט יד אלא להניף אגרוף, ומי שמניף אגרוף חזק יותר, מקבל יותר.
זו הסיבה שגם במצב הכלכלי הקשה הזה אי-אפשר להיפטר ממאות אלפי עובדים זרים.
האם אפשר לחזור אל הערכים הישנים והמסורתיים שלנו? אולי, אבל לא עם מנהיגים מהסוג הנוכחי. הם אחראים להרס הכלכלי ולהשחתת המידות של החברה הישראלית, האם הם יוכלו להובילה לדרך אחרת? ספק בדבר.
ייתכן שכדי לנהל כלכלה מוצלחת, צריך כללים קפיטליסטיים, אך כדי לשאת את המצוקה בדרך להצלחה, צריך ערכים מסויימים. ערכים אלה הם היום הבעיה האמיתית, של המונהגים ושל המנהיגים. 

יעקב חסדאי , המשבר הכלכלי – מנין ולאן , עלון לאו"ר 23 , ניסן תשס"ג , אפריל 2003

העם היהודי צריך להיות חברה מתוקנת, ומדינת ישראל צריכה להיות מדינה מתוקנת.  המתוקנות מתבטאת קודם כל ברמה ערכית ומוסרית גבוהה, אבל גם ברמה גבוהה של תרבות, ארגון, מדע וטכנולוגיה, וכן ברמה כלכלית סבירה. 
החיים צריכים להיות מבוססים על אחריות ובחירה של היחיד ושל הציבור, ועל יסודן צריכה להיות פעילות התנדבותית רבה. חלק מהאחריות ומהסמכויות של המדינה בניהול החברה צריך לבזר אל האזרחים. קהילות מקומיות צריכות להיות מסגרת תרבותית וחברתית משמעותית. צריך להיות דגש על עזרה הדדית ובמיוחד – על עזרה לחלשים. 
סדרי המדינה צריכים להיות מבוססים על צדק, ומנוהלים ביעילות. למיעוטים צריכות להיות זכויות אזרחיות שוות, כפוף לאיזון בין היהודיות לדמוקרטיות של המדינה.
היהודים ומדינת ישראל צריכים להיות שותפים גם למאמצים כלל-אנושיים לתיקון העולם.  

יואל ירדן , עיקרי הציונות כיום- לקראת הקונגרס הציוני הישראלי הראשון , עלון לאו"ר 17 , ניסן תש"ס , אפריל 2000.

... הטרדה מינית היא צורה של חיזור. היא מתפתחת במקום שצורות מעודנות ומכובדות יותר לא קיימות, והיא מקבלת עידוד מנטיות כוחניות ואלימות שקיימות בתרבות.
אם כך, אולי ההטרדה המינית היא רק סימן חיצוני עז לבעיית יסוד של התרבות הישראלית- רמת הכוחנות, הגסות וחוסר הריסון, המאפיינים אותה.
אלה הם רק חלק מן הנושאים שכדאי לחשוב עליהם בהקשר של ההטרדה המינית. שורשיה של התופעה הרבה יותר עמוקים מכפי שנראה עתה, וחוקים ועונשים לא יפתרו אותה.
מדובר בפצע חיצוני החושף מחלה פנימית ארוכת ימים.  

יעקב חסדאי , ההטרדה המינית – בעיית יסוד, עלון לאו"ר 17 , ניסן תש"ס , אפריל 2000.

כשבא מילטון פרידמן * לארץ , הסביר שלשלטון כאן יש בעיה. מאות בשנים היו היהודים בחו"ל רגילים לרמות את השלטון של הגויים. במדינת ישראל , מרבית היהודים ממשיך באותה צורה ועדיין לא התרגלו לרעיון שזאת מדינה שלהם ויש להם מחוייבות כלפיה.

יוסי רגב , דיון רעיוני בנושא אחריות  ביום  11.7.1993 , עלון לאו"ר 5 , תשרי תשנ"ד.

* מילטון פרידמן היה כלכלן יהודי-אמריקאי, מהחשובים ביותר במאה ה-20. נחשב לאבי אסכולת המוניטריזם אשר מתנגדת להתערבות פיסקלית מצד הממשלה בעת משבר.

למדנו כי "ריכוז" לא תמיד יוצר יעילות כלכלית. אסור שהשיקול הכלכלי יהיה דומיננטי. לאנשים יש זכות להתאגד עפ"י מאפיינים שונים.

יעקב חסדאי , דברים בכנס פסח 2004 , עלון לאו"ר 26 , תשרי תשס"ה , ספטמבר 2004.

בלא שום קשר למאבק העכשווי עם הפלסטינים, כבר למעלה משני עשורים הולכים ומתרחבים הפערים החברתיים במדינתנו. לא כאן המקום לנתח מדוע וכיצד נוצרו והתרחבו הפערים. העובדה היא, שתופעה זו מאיימת יותר ויותר על כושר העמידה של החברה, קל וחומר בזמן משבר. חשוב להבין- המצב הכלכלי, רמת החיים והצדק החברתי לא בהכרח הולכים יחדיו.
ישנן לא מעט דוגמאות בעולם המראות שעוצמתה הכלכלית של המדינה לא תמיד תואמת את רמת חיי אזרחיה, ושהצדק החברתי לא תמיד פועל יוצא מהעוצמה הכלכלית. צדק חברתי הוא לא שוויוניות, אלא מתבטא במודעות של השכבות החזקות בחברה לצמצום הפערים, אפילו על חשבון רמת חייהם. באופן ממלכתי הוא מתבטא בחלוקת המשאבים הלאומיים בצורה כזו, שערכי מדינת הרווחה יתאזנו ע"י ערכי עבודה ויצירה.
הסולידריות הלאומית היא נדבך חשוב מאוד בבניית הביטחון הלאומי. לכן, חשוב מאד שההנהגה הלאומית תגדיר את המטרות הלאומיות בצורה ברורה וחדה בשלב זה של מאבקנו. חברה צודקת ומלוכדת קודמת לחברה השואפת לעליית רמת החיים על חשבון הביטחון הלאומי.
המנהיגות נדרשת להגיד לעם את האמת ולפעול למענה. העם יעריך זאת ויקבל על עצמו משימה חשובה זו.

ברוך גרוס , כלכלה, צדק חברתי ובטחון לאומי , עלון לאו"ר 22 , תשרי תשס"ג , ספטמבר 2002.

מערכות חברתיות וציבוריות הינן מורכבות מאד מטבען...וניתנות בקושי להבנה ללא השקעה יסודית בלימוד וניתוח. הפרחת "סיסמאות קליטות" בעניין ההפרטה עשויות לאחז את עיני הציבור ולשאת חן בעיני מקבלי החלטות.  נכון שלאחר שיחלוף זמן ממושך , של ניסיון וטעייה , ניתן יהיה לגלות את התוצאות הבלתי רצויות ... אך את הנזק הקשה לעיתים לא ניתן לתקן כלל. מרבית התוצאות הבלתי רצויות נובעות מניגודי עניינים קיצוניים בין גורמים שונים הפועלים באותה המשימה... מבחן ההפרטה במשק הישראלי יהיה בהשגת המטרות החברתיות והכלכליות המשותפות לכלל האזרחים. חברות פרטיות המתחרות בשווקים תחרותיים אמיתיים, הינן לרוב יעילות יותר מביורוקרטיה ממשלתית. אך מכאן , להגיע למסקנה גורפת שארגונים ומוסדות פרטיים יהיו יעילים יותר , ללא תחרות וללא מבחני שוק חופשיים , זו במקרה הטוב מחשבה נאיבית שעלולה לגרום לקריסה כלכלית ולבעיות חברתיות חמורות.

א. בן-יצחק , הפרטה וניגודי עניינים קיצוניים , עלון לאו"ר 11 , תשרי תשנ"ז

החברה הישראלית אופטימית ביסודה ("יהיה בסדר") ולכן מופתעת כל פעם מחדש כאשר לא הכל בסדר... חתימת הסכם אוסלו היווה "שיא" ולא "התחלה". היות והמציאות לא תאמה את הציפיות – החלה הידרדרות... בחברה הישראלית יש דרישה כי מחר צריך להיות טוב יותר מהאתמול – וזאת כדי להישרד. לכן החברה לא יכולה לסבול משברים. יש לחזור למחשבה כי העתיד לא צריך להיות גרוע יותר ולמצוא איזון בין האופטימיות הבסיסית לבין יציבות.

יעקב חסדאי, דברים בכנס סוכות תשנ"ז , עלון לאו"ר 12 , ניסן תשנ"ז.

לא צריך אדם להיות מומחה גדול במדע המדינה כדי להבין שיש קשר בין תלות כלכלית-צבאית לבין עצמאות מדינית ... יש רק דרך אחת להגן על עצמאותה המדינית של מדינת ישראל , והיא להוריד באופן דרסטי את רמת החיים , לומר לעם את האמת על מצבנו ולקרוא לו לתמורה יסודית , למאמץ בתחום של ייצור ועבודה...
אבל המימסד , הנהגת המדינה ... העדיפו לקבל תמיכה כלכלית מאסיבית מארצות-הברית , לשמור על רמת החיים, ליצור בציבור אווירה של שפע ושל רווחה ותקווה אופטימית לעתיד , מתוך הנחה שבאווירה של שפע ורווחה יקהה חודן של מגמות הביקורת והמחאה – הנחה שהוכיחה את עצמה.
ברור לגמרי היום (שנת 1979) שלמרות הסכמי השלום , מדינת ישראל תיאבק על קיומה גם בתנאי שלום , והיכולת להתקיים תהיה מותניית ביכולת המדינית , הכלכלית והחברתית שלנו בכל תנאי, לאו דווקא במלחמה.

יעקב חסדאי , התמורות ההכרחיות בחינוך לאור מצבנו, דברים ביום עיון לזכרו של סגן רון ישי , 10/10/1979 ,
בתוך קובץ "הישראלי כיהודי" (ג) , הוצאת עם-עובד , 1982.