על ערכים ומנהיגות

... אני מציע לבנות מסר חדש הבנוי "גם וגם". מחד, איננו מוותרים על חשיבה מעמיקה. מאידך, איננו מחכים לבואו של המשיח. אנחנו גם מתגייסים לפעולות ממשיות וייחודיות, לתכניות ומאבקים מקומיים הנמצאים בהתאמה עם העקרונות והרעיונות של לאו"ר. במצב זה, האתגר העומד  מול הנחשף ללאו"ר הוא ראוי יותר. אם הוא תופש עצמו כאיש ביצוע השואף "לעשות מעשה" ואינו רוצה להתעמק ולהבין את כל התורה – גם לו פתוחה הדלת ויש לו אפשרויות פעולה. אחד האמצעים הטובים ביותר לשכנוע הוא לגרום לאדם השני לעשות משהו קטן וסמלי ואז גדלים הסיכויים שתהליכים פסיכולוגיים פנימיים יעזרו לו להמשיך ולעשות יותר.
לכן עלינו להדגיש בהרצאות ובשיחות כי לא רק שיש לנו רעיונות אלא גם את מעשינו. וכאן מן הראוי להזכיר חלק מן הדברים שעשינו כתנועה, קבוצה או יחידים בתוכנו המגשימים במעשיהם את רוח לאו"ר. התנועה הגישה בגצי"ם נגד ועדת הבחירות ונגד הכנסת בנושא חלוקת תקציבים, אשר משמשים עד היום כחומר לימוד חשוב ועקרוני לסטודנטים למשפטים. קבוצה מתוכנו פעלה במשך כ-8 שנים , כבר בסוף שנות ה-80 , לקדם את רעיון "חוק משאל עם". היינו בין המקימים , בשנת 1991 , של עמותות "אמיתי" ו"עוגן" למלחמה בשחיתות השלטונית. חברים מתוכנו פעילים גם כיום ברמת הנהגה מקומית וקהילתית בירושלים, בירוחם ובמקומות נוספים.
מאבקים אלו נראים לנו חשובים כי הם מתלכדים עם רעיונות העומק שלנו.  אמנם לא כל מעשה קטן יכול לגרום לשינוי גדול, אבל לאו"ר אינה רק מחכה לתנאים האידיאליים – אלא פועלת בשטח, גם אם לצערנו הדבר אינו בא לידי ביטוי בחשיפה תקשורתית.
אני חרד מן האפשרות כי נמשיך להיות צודקים אבל לא מספיק חכמים על מנת להגדיל את יכולת ההשפעה שלנו ..... 

בני שאלתיאל , מסכימים - אבל מה צריך לעשות מחר ? עלון לאו"ר 34 , תשרי תשס"ט , ספטמבר 2008

 

שלוש תכונות: בטחון עצמי, אופטימיות והעזה – דוחפות מנהיגים קדימה לדרך של מעשים גדולים ונשגבים, שאמורים להביא ברכה לעמם. אך תכונה אחת קובעת אם תכונות אלה תהיינה מרשם להצלחה או לאסון – האחריות.
האחריות מרסנת את המנהיג, ויש לה שני מובנים. האחד – הזהירות, שמא מתוך המרוץ אל ההישג נאבד גם את כל מה שכבר רכשנו. השני – הידיעה שאם הניסיון ייכשל, יהיה צורך לשלם את המחיר. בהיעדר אחריות, הופך המנהיג למהמר, ואת חומרת ההימור קובע המחיר. אם המנהיג משלם, הסיכון אישי ונסבל, אך אם העם משלם, ההימור עלול להיות אסון שלא יכופר.

יעקב חסדאי , הביצועיסט בשירות העכשוויזם , י"ד בשבט תש"ס, 21.1.2000

 

במשפט פלילי נדרשות הוכחות "שמעבר לכל ספק סביר", כדי להרשיע חשוד באשמה. בנוסף לכך, נדרשת התביעה להוכיח את קיומו של "יסוד נפשי" בעבירה, כלומר נדרשת הוכחת כוונה רעה של הנאשם, זדון או רשלנות. לשתי דרישות אלה אין מקום במישור המנהיגותי. מנהיג צריך לשמש דוגמא ומופת לציבור בהתנהגותו. ניקיון כפיו חייב להיות בלא דופי, ומעשיו בלא רבב. די בחשד סביר כדי להטיל בו דופי, ואין הציבור צריך לדעת מה כוונותיו אם מעשיו נראים פגומים ומשמשים דוגמא רעה לאחרים.

הגענו למצב שבו אין היום כל אמצעי שיבטיח נורמות וערכים של מנהיגי הציבור. לרוב המנהיגים אין בושה, לחברי המפלגות אין ערכים של כבוד, והציבור הרחב אדיש ומחכה שאחרים יעשו את מלאכתו.בזמנים כתיקונם, כאשר יש לחברה ולמדינה תרבות פוליטית מכובדת, דעת הקהל כופה על הפוליטיקאים ערכים וכללי התנהגות. אך במקום שהערכים והכללים נעלמו, יש צורך במוסדות ונהלים שיגדירו אותם מחדש.

יעקב חסדאי , זיכוי מוגבל , 12/2000

 

מתוך דבריו של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז"ל בטקס סיום מחזור בית הספר לפיקוד ומטה 27/8/1992:

"לאחת הבעיות הכואבות שלנו יש שם, שם פרטי ושם משפחה. זהו צירוף שתי המילים "יהיה בסדר".
צירוף המילים האלה, שרבים מאיתנו שומעים בחיי היום יום של מדינת ישראל, הוא בלתי נסבל. מאחורי שתי המילים האלה חבוי בדרך כלל כל מה שלא "בסדר".
אני תובע מכל מפקד:
א. אחריות, ב. מקצועיות, ג. יוזמה ותושייה, ד. שכל ישר, ה. להיות בן אדם, ו. דוגמא אישית.
כדי שיהיה באמת "בסדר"."

(על כולנו לזכור : שום גבול בטחון, וגם לא גבול של שלום, ולא משנה מה יהיה צבע הקו על המפה והיכן הוא יעבור, לא יכול להגן על חברה מפולגת , משוסעת ומתפוררת מבפנים. הפילוג ניכר באבדן ערכים משותפים ובסיסיים).

ועדת וינוגרד (שמה הרשמי: הוועדה לבדיקת אירועי המערכה בלבנון 2006) היא ועדת בדיקה ממשלתית בראשות השופט בדימוס ד"ר אליהו וינוגרד, לחקר אירועי מלחמת לבנון השנייה והאירועים שקדמו לה, שמונתה ב-17 בספטמבר 2006. ב-30 באפריל 2007, פרסמה הוועדה דו"ח חלקי. ב-30 בינואר 2008 לאחר שנה וארבעה חודשים מהקמתה פרסמה הוועדה את הדו"ח הסופי שלה, וסיימה את תפקידה.

הבעיה האמיתית איננה מה יקרה אחרי פרסום דו"ח הוועדה. הלקח העמוק יותר נוגע לסדרי החברה והממשל שלנו. העברת הסמכות בנושא האחריות לוועדה אכן גורמת נזק לניהול התקין של המדינה, משלימה עם אפסותה של הכנסת ומרדימה את העם. יש מישהו שעושה עבור כולם את העבודה.
כאשר בגוף האדם התרופות מחליפות את הנוגדנים הטבעיים, סימן הוא כי הגוף חולה. כאשר ועדה מחליפה את הנוגדנים והפוליטיים והחברתיים לשחיתות וכישלונות – החברה חולה.
במחלה הזו יש לטפל מן היסוד, בחינוך לאחריות בתיקון המבנה הפוליטי ובחיזוק כוחם של האזרחים. 

יעקב חסדאי , מנהיגות ואחריות , עלון לאו"ר 31 , ניסן תשס"ז , מרץ 2007

בין יתר חולאיה של התרבות הישראלית, חסרה בה הגדרה של המנהיגות הראויה... אם נגדיר מה אנו מחפשים, אם כבוד ואחריות, חכמה ויושר, ייכנסו לקוד המנהיגות שלנו, כי אז גם נוכל למצוא מנהיגים ראויים.

יעקב חסדאי , מנהיגות ללא תרבות , עלון לאו"ר 33 , ניסן תשס"ח , אפריל 2008

לדמוקרטיה, על כל יתרונותיה, אין כרטיס אשראי בלתי-מוגבל. היא צריכה כמובן להיות משטר של חוק, אבל אין די בכך. החוק הוא ה"רצפה" והתנאי ההכרחי לקיומה, אך מעבר לו זקוקה הדמוקרטיה גם ללגיטימיות. את הלגיטימיות מקנים לה הערכים האנושיים והחברתיים הבסיסיים ביותר: צדק, אמת, כבוד ונאמנות. מנהיג שייבחר באופן דמוקרטי אך יהיה שקרן ומושחת, בחירתו היא חוקית, אך שלטונו בלתי-לגיטימי. ... 
על אובדן הלגיטימיות מנסה ההנהגה לכסות בתביעה לציות ומשמעת, המוצגים כערכי יסוד דמוקרטיים. אולם, כאזרח חופשי שאיננו נתין, וכבן חורין שאיננו עבד, "ציות" ו"משמעת" אינם מושגים מקודשים בעיני. הם אמצעי שניתן בידי השלטון כדי לשרת את שמירת הסדר והביטחון. כאשר השלטון הדמוקרטי מאבד את הלגיטימיות ומשתמש בחוק כדי להגן על מעשי עריצות ושחיתות, תופש המצפון את מקום החוק כאמצעי להגנת הדמוקרטיה, והחובה לציית לצו המצפון גוברת על חובת הציות והמשמעת.

יעקב חסדאי , בשם הדמוקרטיה – פשרה לפני אסון , 21/06/2005

הדרך חשובה לא פחות מהמטרה - דוד בן גוריון

כשאדם עולה במעלה ההר, לא די שיראה מרחוק את הפסגה הגבוהה ויישא תמיד את עיניו לקראתה, עליו לראות את השבילים ולבדוק אם אין בדרכים פתחים או בורות - ואם ישנם - עליו להתגבר עליהם או לעקוף אותם, אחרת לא יגיע לפיסגה. 

בשאלת שינוי דעת של מנהיג כבר נתקלנו בעבר אצל מנהיג ביצועיסט אחר. משה דיין המנוח הכריז אחרי מלחמת ששת הימים כי עדיף שרם-א-שייך בלי שלום על פני שלום בלי שרם-א-שייך. אחרי מלחמת יום הכיפורים היה אדריכל הוויתור על סיני. מספרים כי כאשר התבקש להסביר את המפנה בדרכו, השיב: "רק חמור לא משנה את דעתו".
משפט זה של אחד המנהיגים הצברים הבולטים היה צריך אז לעורר למחשבה. ואם לא אז – צריך לשוב ולהרהר בו היום. האם חמור אינו משנה את דעתו? אין שום הוכחה לכך. לעומת זאת, עובדה אחת ברורה יותר – חמור אינו נושא באחריות וזהו ההבדל האמיתי שבין מנהיג לחמור. מנהיג צריך לשאת באחריות לשגיאותיו.

יעקב חסדאי , הגדר וההינתקות , עלון לאו"ר 25 , ניסן תשס"ד , אפריל 2004

הנחת המוצא להערכות ביטחוניות צריכה, עפ"י הניסיון הציוני והישראלי, להתבסס על הערכות פסימיות ולא אופטימיות...חברה קובעת את ערכה המוסרי עפ"י ערכים. כיום מנסים לקבוע זאת עפ"י כמות הכסף שתוזרם לשכבות אוכלוסייה. אולם, לבעיות חברתיות אין תרופת פלא. זה לא מו"מ מדיני. אלו בעיות של אידיאולוגיה, תוכן וחינוך.

יעקב חסדאי , כנס פסח 2000 , עלון לאו"ר 18 , תשרי תשס"א , ספטמבר 2000

"תרבות דיון" היא בראש וראשונה מחוייבות אישית , מחוייבות להקשבה לזולת ולעצמנו.  
"תרבות דיון" היא גם מחוייבות להתייחסות מכובדת לזולת...בהתייחסות לגופו של עניין ולא לגופו של היריב.

צביקה לוין , תרבות דיון-אפיק השקעה עתיר רווחים ,  עלון לאו"ר 2, כסלו תשנ"ג.

בציבור קיימת תחושת תיסכול מהיכולת לשנות ולהשפיע. וזה מוביל לאדישות. לא מבינים כי ההינתקות ופינוי הישובים הוא דבר גורלי. זהו אינו מאבק של שטחים או שלום כפי שמנסים הצדדים האידיאולוגים להציג: א"י השלמה מול הטענה כי הכיבוש הוא אסון. 
זהו משבר מנהיגות.
בשעת משבר המנהיגות נבחנת ב – 3 דברים: החלטות חכמות, ענייניות ויכולת להוביל את העם בדרך קשה.
משאל עם זו הכרעה ולא פשרה. לפשרה צריך גורם מעורר אמון וכל צד צריך להבין שהוא מסכן יותר מאשר הוא יכול להרוויח. הצרה שאנו חברה כוחנית ודורסנית ולא מוכנים לפשרות. הציבור צריך להסכים כי לממשלה סמכות לקבוע את הגבולות וכי לא יהיה שימוש בכוח.

יעקב חסדאי , דברים בכנס סוכות 2004 , עלון לאו"ר 27 , ניסן תשס"ה , אפריל 2005.

דמותה וצמיחתה של מנהיגות לאומית מושפעים מתהליכים מורכבים מאד , שטכניקת הבחירה היא רק אחד מהם ולא החשוב ביותר. הגורם העיקרי – מערכת הערכים הלאומית ואותו מרכיב בתוכה הקובע מה מצפה הציבור ממנהיג. 

יעקב חסדאי , דור חדש של מנהיגים עלון לאו"ר 2 , כסלו תשנ"ג.

 

קשר של עם נבנה במעשה יום-יומי מתוך שותפות של אמת , ולא שותפות של אינטרסים. מתוך עבר משותף, נשיאה משותפת בנטל ההווה  ורצון לעתיד משותף. מתוך קביעת כללי ויכוח, החלטה, בחירה והסכמה ולא מתוך כפיה, שמחה לאיד ושנאה. את הקשר, כמו בחיי נישואין, צריכים לבנות ולחזק כל יום מחדש. כאשר ערכי השותפות, הערבות הדדית והאחריות האישית נעלמים, כאשר הצד המקבל הולך וגדל ואילו הצד הנותן הולך ומתמעט, כאשר הויכוח הופך לשנאה וההסכמה לכפיה  – הקשר לא יחזיק מעמד. לא יחזיקו אותו גם מילים יפות שיסתיימו ב"עמנו", "מולדתנו", "מורשתנו", "הורינו" ובעיקר "ילדינו". והם, ילדינו , אשר רואים לאן כל זה מוליך, עומדים בתור לקבל "ויזה" לארה"ב או "אזרחות" אירופית – שיהיה ("ליתר בטחון" כבר אמרנו ?).

במדעי החברה יש מונח שנקרא "טרגדיית ההמונים". הוא נולד מסיפור שאיבת המים של החקלאים המצריים ליד הנילוס. אסור היה להם לשאוב אבל כל אחד שאב "רק קצת" לעצמו ולבסוף המים הומלחו לכו-ו-לם. ואצלנו,   רק עוד אחד מעלים מס (ואנחנו מעלימים עיין), רק עוד עשרה לא עובדים (ואנחנו מתאמצים קצת יותר), רק עוד מאה לא מתגייסים (ואנחנו עוד מוכנים לסבול), רק עוד אלף שונאים את הזר והאחר ,אפילו אם הוא בן אותו עם / לאום / דת - על פי תעודת הזהות, (ואנחנו שותקים).
רק ורק ורק … רק כך … טרגדיית ההמונים.
אז מה יהיה ?
העתיד יוכיח.
והעתיד כבר כאן.
מאתמול.

יעקב וימן , דור הכיפות השקופות – הפראייר של המדינה , עלון לאו"ר 19 , ניסן תשס"א ,  אפריל 2001

 

גם הצבא המצוייד בנשק המתקדם ביותר לא יוכל להגן מפני קריסה פנימית. האויב החיצוני במקרה כזה, הינו לא יותר מאשר גורם שולי נוסף המספק את הדחיפה הקלה האחרונה בדרך אל התהום.
עתידנו כאומה גאה וחופשית על אדמתה, תלוי באופן נואש במהות ואיכות החינוך שנקנה לילדינו ולדורות הבאים.

צביקה לוין , "מקום החינוך בראש סדר העדיפויות הלאומי" , עלון לאו"ר 1 , תשרי תשנ"ג ,

אומות אינן מעצבות את חייהן והליכותיהן לפי קני מידה מוסריים בלבד. קני המידה הם בדרך כלל תועלתניים. אולם כיוון שקני מידה כאלה יש בהם סכנה לחלק מן החברה שאינו מצליח, מאזנת אותם החברה על ידי חוקים וערכים. את החוקים כופה החברה והם קובעים מינימום הכרחי – את הריצפה של ההתנהגות הרצויה. את הערכים מקבלים בני אדם על עצמם מרצונם , לעשות מעל הנדרש בחוק.

יעקב חסדאי , בלי נדיבות ובלי רחמים ,עלון לאו"ר 6 , כסלו תשנ"ד

תהליך השלום מונע ע"י מוטיבציה אידיאולוגית ולא מדינית. זוהי אידיאולוגיה של חברה קוסמופוליטית שתרבותה "מצוינות" ו"הצלחה כלכלית"- וכל השאר הופך חסר חשיבות. אולם אידיאולוגיה זו מיושמת גם למדיניות פנים. גדל דור אשר מנוכר לערכי היהדות והציונות ואשר רואה את ייעודו "לחיות טוב"- ולא משנה היכן.

יעקב חסדאי, דברים בכנס סוכות תשנ"ו , עלון לאו"ר 10 , ניסן תשנ"ו.

המעבר מ"חברה ערכית" ל"חברה הישגית מתחולל בהשפעת התרבות האמריקאית וליתר דיוק – העקרונות הכלכליים הקפיטליסטיים. עקרונות אלו ...הועתקו גם לתחום התרבותי והערכי... החברה הערכית הייתה חברה של רציפות , שניסתה להביט מעבר לאופק חייה. היה לה יחס עמוק לעבר.. והייתה לה אחריות להוריש את ערכיה לדורות הבאים. החברה ההישגית חיה בהווה ורק בו... לכן כה גדול כוחה של הסיסמה "עכשיו"... החברה הערכית נבנתה על זהות משותפת וטיפחה אותה... החברה ההישגית עניינה הוא היחיד. זהותו הלאומית, תרבותו והשקפותיו הם עניינו הפרטי. החברה מעוניינת רק במאמציו ובהישגיו בעניינים שבהם הכל דומים ושווים... בעיקר צרכים כלכליים וטכנולוגיים... החברה הערכית זקוקה לסמכות מוסרית... החברה ההישגית סולדת מפני הסמכות ומצמצמת ככל האפשר את תפקיד המנהיגות...המנהיגות היחידה שהיא מקבלת היא המנהיגות הפוליטית והסמכות היחידה היא הסמכות המשפטית... בחברה ערכית החוק היה אחד הכלים המנחים את התנהגות האזרח. הוא היה "הרצפה" ומעליו ניצבו הדרישות המוסריות... בחברה ההישגית ... כל מעשה שאינו מנוגד לחוק אין בו פגם... 

יעקב חסדאי , מחברה ערכית לחברה הישגית , עלון לאו"ר 9 , אלול תשנ"ה.

להנהגה לאומית "שמירת חוק" אינה מספיקה. היא זקוקה לסף התנהגות גבוה יותר ולהוכחת רמה ומידות טובות כדי לזכות באמון ובכבוד , שני התנאים החיוניים להנהגת עם... חברה הומנית ונאורה מענישה גנבים אך גם בוחנת את נסיבות הידרדרותם. לעיתים בחינה זו מולידה רגשי אשם – אנו הבאנו אותם למצב זה. רבים מן הפוליטיקאים צריכים לחוש רגשי אשם – הם גידלו אותו (הכוונה לח"כ אריה דרעי) , הם חינכו אותו , והם הובילו אותו מספסלי בית המדרש אל מושב הנאשמים בדין פלילי. כל אזרח שמביט אל דרעי אל ישכח – כמוהו כמוהם. זו דמותה של המערכת הפוליטית בישראל....

יעקב חסדאי , מנהיגות על הריצפה , עלון לאו"ר 12 , ניסן תשנ"ז 

מערכת הישגית ואנוכית נוטה להתייחס לנורמות וערכים בסלידה מסויימת , הרי אלה מגבילים את חופש התחרות ואת המרוץ להישגים.

יעקב חסדאי , מנהיגות על הריצפה , עלון לאו"ר 12 , ניסן תשנ"ז

ישראל עוסקת בחינוך ובערכים זמן רב וממושך... ערכים יהודיים או ערכים דמוקרטיים... מסתבר (בעקבות סקר בנורבגיה על התרשמות מתיירים) שלפני שמנחילים לנוער שלנו דמוקרטיה או יהדות , צריך להתחיל בכמה עניינים בסיסיים יותר... בסופו של דבר נגלה גם אנחנו את מה שהם גילו וכאשר נימאס גם על עצמנו , כבר באמת לא יהיה על מה להילחם כאן.

יעקב חסדאי , ידיעה צנועה מנורבגיה , עלון לאו"ר 13 , אלול תשנ"ז.

ישראל הולכת לבחירות ... (לכנסת ה-15 , מאי 1999). בבחירות אלו חידוש חשוב שראוי לבחינה. אלה הבחירות הראשונות לאחר ירידת דור תש"ח מן הבמה הפוליטית ועליית דור המדינה... מבחינה זו יש חשיבות רבה מאד בהתבוננות אל תרומתו של הדור החדש לחיים הפוליטיים ודרכו. במבט ראשון עולות שתי תכונות. האחת – חוסר מקוריות ... חוזרים על סיסמאות ... שחוקות וידועות. הדור החדש אינו נושא עימו כל בשורה חדשה או חשיבה רעננה. השנייה – המשקל המופרז של האגו האישי והזיקה המעטה לרעיונות או אידיאולוגיות... הפוליטיקה הישראלית הולכת ולובשת אופי של מאבק אישי חסר תוכן או מהות רעיונית. 

יעקב חסדאי , עוד בחירות , עלון לאו"ר 15 , ניסן תשנ"ט

אנשים מתעוררים כשקיימים שני תנאים : תחושת סכנה וקיום חלום לעתיד טוב יותר. כיום יש דאגה אך אין חלום... המנהיגות שוקעת והאחדות מתפוררת...על זאת לא יגנו גבולות בטוחים או הסכמי שלום.  יש התפוררות של ערכים – לאו דווקא ציונות... החברה הישראלית עברה לאוריינטציה מערבית-אינדיבידואליסטית. נוצר מאבק בין "חברה ערכית" ל"חברה הישגית"... החברה הישראלית איבדה את התחושה הקולקטיבית , אבל לא נתנה את ערך ה"אחריות האישית" – לכן קשה להתמודד עם הבעיות... צריך לומר לדור הבא : טעינו , אבל עדיין יש חזון. תתקנו את המצב אחרת הדור שלכם בסכנה.

יעקב חסדאי , דברים ביום עיון 28/2/1999 , עלון לאו"ר 15 , ניסן תשנ"ט.

ארגונים קהילתיים מטרתם לממש ערכים חברתיים , ולבטא משמעויות קהילתיות. מאותו רגע שחדלו לקיים את משימתם החברתית – תם טעם קיומם. על כן שאלת ה"מינהל הקהילתי" איננה רק שאלה אירגונית , אלא קודם כל שאלה של מהות ושל ערכים... רק ארגון שבאמצעותו הקהילה מממשת הלכה למעשה את נשיאת האחריות המשותפת הוא בעל סמכות , שאיננה ניתנת למו"מ ולערעור כי היא נובעת מתוך תוכה של הקהילה.

אורי עמדי , אחריות בקהילה , עלון לאו"ר 12 , ניסן תשנ"ז.  

יש שתי דרכים לחנך חברה , לחנך נוער. הדרך האחת היא לקום ולהגיד לו – לכו בעקבותינו... הדרך השנייה היא לקום ולהגיד לנוער – אלה שאתם רואים אותם – נכשלו. הם הולכים בדרך לא נכונה ומובילים את העם לאבדון. קומו והתמרדו.
במצבה של מדינת ישראל כיום (1979) , הקריאה "לכו בעקבותינו" כבר אין לה שום משמעות. אין בחברה שלנו הנהגה ושכבת הנהגה שרשאית לבוא אל הנוער ולומר לו "לכו בעקבותינו" , לא בציבור החילוני ולא בציבור הדתי. 

יעקב חסדאי , התמורות ההכרחיות בחינוך לאור מצבנו, דברים ביום עיון לזכרו של סגן רון ישי , 10/10/1979 , בתוך קובץ "הישראלי כיהודי" (ג) , הוצאת עם-עובד , 1982.